הדרכת הורים, ייעוץ שינה, גמילה מחיתולים וליווי פדגוגי

הי,

אני נופר ואני כאן כדי לעזור לכם, הורים ומחנכים, להבין טוב יותר את ילדכם, ומתוך כך לבחור בביטחון את צורת ההתנהלות שתרגישו אתה שלמים לאורך זמן.

בכל הנחיה פדגוגית שאני מעבירה לצוותי חינוך, בכל הדרכת הורים, בכל ייעוץ שינה ובכל כתבה שאני כותבת לכם - אני רואה לנגד עיניי את טובת הילד הייחודי עליו מדברים, ואת צרכיו שלא תמיד גלויים לעין. בעזרת ידע התפתחותי ושליטה מקצועית בעולם הילד בגיל הרך, אני מלמדת כלים להקלה על לילות לבנים וליצירת אקלים טוב יותר בבית ובגן, מבלי לפספס את האינדיבידואל.

כתבו לי:

אודות

אתם לא לבד

בעולם רווי בידע, הורים הולכים לאיבוד בקלות. כ"כ קשה להרגיש בטוחים בדרך החינוכית בה בוחרים.

"איך אדע שאני לא דופק את הילד?"
"אולי פיספסתי משהו?"
"מה שאמא שלי ממליצה לא מסתנכרן עם החומר העדכני שאני קוראת עליו ברשת, אבל יש לה נסיון ואינטואיציה מכובדים. למי להקשיב?"
"למה כשאני עושה מה שמציעים בספרים - זה לא עובד בבית שלנו?"
"למה גם כשמשהו כן עובד לי בהווה - אני אכולת ספק לגבי ההשלכות של זה לעתיד?"
"ועזבו הכל. בא לי פשוט לישון! זה עושה אותי אמא גרועה?"

אלה קולות שעולים כמעט בכל שיחת ייעוץ שאני מקיימת עם הורים, ולא משנה אם הגיעו בגלל קשיים סביב שינה, גמילה מחיתולים, משמעת, יחסי אחים, קשיים רגשיים, לימודיים, או התנהגותיים.
אפילו לא משנה אם זו הורות ראשונה או ותיקה.

כל ההורים בימינו פשוט רוצים לדעת שהם עושים נכון. שהם הורים טובים, ובעיקר - שהם לא מפספסים את הילד.

הבעיה היא שהפתרונות שיש בנמצא - רק מרחיקים אותנו מזה.

הדרכות הורים ב"שיטה" פופולרית זה כללי וסיסטמתי מדי. הרי לא יתכן ששיטה אחת תתאים לכל הבתים. אילו הייתה כזו - כולם היו פועלים לפיה וכבר לא היו הורים מבולבלים בעולם.
הרצאות שמבטיחות כלים לשינוי המציאות תוך שעה. זה טוב להרחבת ההשכלה, אבל לא פותר בעיות מן השורש.
קבוצות הורים בפייסבוק שיוצרות אשלייה של פתרון עדר לפעמים רק מלחיצות עוד יותר.

הורים יקרים, אתם לא סתם לא שקטים. זה כי הפתרונות האלה באמת לא נוגעים במושא השיח עצמו - הילד!

מלמדים אותנו הרבה על ההורות כתפקיד, אבל לא מלמדים אותנו מספיק על הילדים.
בגלל זה לפעמים זה לא מרגיש לנו מספיק מדויק.

לא מלמדים אותנו איך ילדים חושבים או איך הם רואים את העולם.

אנחנו ממשיכים לא להבין מה לעשות, כי אנחנו לא מבינים את הילדים, ולכן כ"כ הגיוני שנרגיש אבודים ועייפים בזירה איתם.

הייתי סטודנטית לחינוך כשהבנתי את החוסר הזה לראשונה. זה תחום שבחרתי ללמוד אותו אחרי שנים של עבודה עם ילדים בגיל הרך, עולם שאני כ"כ אוהבת עד היום.

ככל שהתמקצעתי בו בערגה - הבנתי כמה אנחנו כמבוגרים פשוט לא יודעים עליו מספיק, וכמה קריטי שנדע! ראיתי כמה הידע על עולם הילדים, והיכולת להבין אותם - עוזר לי לקיים איתם יחסים משמעותיים יותר, ובקלות. וזה לא קרה עם ילד אחד, אלא עם רבים.

הרגשתי שאני חייבת להעביר את הסל הזה גם למחנכיו העיקריים של הילד - הוריו. וככה הוספתי את מקצועות הייעוץ וההדרכה לקריירה שלי.

ידע הוא כוח, רק אם משלבים אותו נכון עם רגש ופרקטיקה

אני מפשטת להורים ולמחנכים את עולם הילד כדי שיוכלו להבין אותו טוב יותר, ולתרגם את ההבנה הזו למעשים שישפרו את ההורות והחינוך.

אני עוזרת לכם לבנות גשרים, והם מותאמים בדיוק לבית האינדיבידואלי שלכם.

לא מדובר על ניסיון אישי מוצלח, שממנו חולץ דגם חינוכי לשעתוק. לזה אין מקום בהדרכת הורים מקצועית כי מה שעבד לאחד לא בהכרח מתאים לאחר. לכן אף הדרכה שהעברתי עד היום לא דומה לקודמתה. כל ילד וכל הורה הם בהכרח שונים ואני מתייחסת לכל מקרה כחדש לגמרי.

עבר הרבה זמן מאז היינו בעצמנו ילדים, ושכחנו איך זה להיות הם. אני פה כדי להזכיר לכם את זה, מבלי לוותר על עצמכם כמבוגרים.

דברו איתי

רקע מקצועי:

כותבת ב"הארץ" את הטור: "הִרְהוׂרים וילדים"
בוגרת סמינר הקיבוצים לחינוך לגיל הרך בגישה הדיאלוגית, בהצטיינות יתרה
יועצת משפחתית מוסמכת (רב-גילאי) בגישה המערכתית
יועצת שינה בגישת מתן מענה לבכי לכל הגילים
יועצת גמילה מחיתולים מוסמכת
מדריכת שפת התינוקות "דנסטן"
גננת מוסמכת משה"ח לגילאי לידה עד 6
שותפה בהקמת גן ברוח רג'יו-אמילייה בחו"ל והובלתו הפדגוגית
מדריכת הורים מוסמכת
מפענחת ציורי ילדים
ממקימי המיזם החינוכי הראשון בישראל לקיום פיקוח על איכות הטיפול בילדים בגנים הפרטיים, מטעם ההורים
בעלת נסיון של מעל 3 שנים בכתיבת השתלמויות ארציות למשרד החינוך, ובהכשרת מנחים פדגוגיים בשירות המשרד.
מדריכה פדגוגית בגנים פרטיים ובמעונות-יום דרך רשויות מקומיות

שלוש הגישות שמרכיבות אחת

גישתי החינוכית כאשת חינוך וכיועצת משפחתית – מושפעת משלוש עיקריות: הגישה המערכתית: בהשראתה אני רואה את המערכת המשפחתית כשלם שגדול מסך חלקיו. לכן גם אם תגיעו לייעוץ בגין אחד מבני המשפחה (הילד לרוב), תמיד לפני הפתרון אתייחס ליחסים שלו עם שאר בני המשפחה, עם קבוצת השווים, עם הגן/ביה"ס, ואקח בחשבון את המשתנים הרגשיים, הטמפרמנט שלו ושינויים שעברו עליו. התיאוריה האדלריאנית (האינדיבידואלית): כמוה גם אני רואה בהקשר החברתי גורם מכריע בהתפתחות האדם. הכוונה היא למשפחה הגרעינית ובתוכה הורים ואחים, המשפחה המורחבת, החברים, השכונה והגן. המניע העיקרי של ילד לפעולה הוא הצורך להרגיש שייך, מועיל וחשוב בחברה העוטפת אותו. כשזה נפגע- צפים קשיים. המיקוד הוא בחזקות האדם ולא בחולשותיו, והפסיכולוגיה כולה היא חיובית. החינוך הדיאלוגי: גישת חינוך פרוגרסיבי שבהשראתה נוסדו גנים ובתי ספר חדישים בישראל. הגישה רואה את הילד כשותף החל משנותיו הצעירות וכלה בשנותיו הבוגרות. בהתאם מתייחסת אליו - בכבוד, בהקשבה, במתן חופש (שתחום בגבול), במתן אפשרויות בחירה (בגדר האפשר) ובלי להילחם בו. הגישה מתייחסת לילדות כאל חלק משמעותי בחיים ולא כאל מסדרון לחיים הבוגרים. את תפקיד המבוגר הגישה מגדירה כמתווך ומנטור לילדים ולא כמשפך של ידע.
איך הגישה רואה את צרכי הילד?

אני מאמינה שבכל ילד, בהיותו קודם כל אדם, מקנן הצורך לעצמאות ,לחופש בחירה, לפוטנטיות ולשייכות. כדי לאפשר לכל אלה לקרות מבלי לייצר אנרכיה נדרשת מהמבוגר יכולת להתנהל מול ילד ביצירתיות. בצורה שתחנך אותו להיות חלק מחברה ולנהוג לפי כלליה, ועם זאת לא לוותר על צרכיו שלו. נרצה וודאי לעודד סקרנות כדי שילדנו יחקרו את העולם ואת תחומי העניין שלהם ממקום בריא, ששואף קדימה, ולא מתוך חובה. נרצה לגדל ילד שידע להסתדר בקבוצת השווים לו בגן, בביה"ס ובצבא לכשיגדל ולצורך כך נצטרך לצייד אותו במיומנויות חברתיות. נרצה לאפשר לילד את היכולת ללמוד כל שיבחר מתוך אמונה בעצמו וביכולותיו. לשם כך נרצה לצייד אותו במיומוניות למידה, יכולת איפוק והתמודדות עם תסכול. נרצה וודאי לעזור לילדים להכיר ברגשותיהם, לתת להם ביטוי ולקבל אותם מבלי חשש כדי שיוכלו להרגיש שלמים עם עצמם ושידעו לאהוב. לשם כך נצטרך לעזור להם לעשות זאת ולא לכבות את הרגש או להסתתר מאחורי פחדים ועכבות. על אף שהחינוך הדיאלוגי מכבד מאוד את צרכי הילד - אני לא בעד שכל רצון שלו יקבל מענה, אבל כל צורך כן, ובגבול ברור. החינוך הדיאלוגי רואה בילד איש קטן ומתייחס אל הילדות לא כהכנה לבגרות אלא כחלק אינטגרלי מהחיים עצמם. אנחנו מכבדים את הילדות ולכן גם את הילד. תגובות המבוגר לילד צריכות להיבחר בכובד ראש ומתוך מודעות. לא מתוך כעס או חוסר אונים. על זה אני תמיד אומרת : אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, זה לא כי אתם לא יכולים אחרת. זה כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת. צרכי המבוגר גם הם חשובים לפחות כמו צרכי הילד .כמעט כל הורה היה רוצה להרגיש שהוא הורה טוב (וכל אחד יגדיר מה הוא "טוב" לגישתו). השאלה היא: איך מחברים את כל זה יחד?
איך הגישה עונה לאתגרי ההורות המודרנית?

ההורות המודרנית מאתגרת מאד כי היא מביאה אתה הרבה מדי משאלות-לב שנראות כביכול סותרות: איך אפשר לתת מענה גם לצרכי הילד וגם לצרכי ההורה? איך נאפשר לילד חופש ועדיין נשמור על איזשהו גבול? איך לא נאבד את הסמכות ההורית אם אנחנו בעד בחירה, עצמאות, סקרנות והקשבה? אם אנחנו מעודדים שויון וכבוד לילד הכיצד זה מתיישב עם סדר ומשמעת? האומנות היא למצוא את התגובות הנכונות, בטיימינג הנכון, כדי ליצור את האיזון האידיאלי. שום קיצון הוא לא בריא בעיניי בכלל בחיים, ובטח שלא בחינוך. כאן גם הקושי. קל היה בעבר להכות ילדים או לאיים עליהם בעונשים וכך ליצור משמעת שמקורה בהפחדה. זוהי צייתנות. היא מייצרת שקט למבוגר אבל מחירה כבד מנשוא. היא מלמדת ילד לכבות את צרכיו ,ולהפוך לאיש מֵרַצֵה ופחדן, או לחילופין ילד מרדן מאד ותוקפן שלא מקבל סמכות כי רכש כלפיה טינה במקום כבוד. לכן אני מברכת על כך שהיום לא נהוג לחנך כך ילדים. לצד זה אני מרגישה את הקושי העצום בחינוך הפרוגרסיבי. מתירנות-יתר גם היא לא מחמיאה לא להורה שרוצה שליטה ונחת , ולא לילד (גם הוא זקוק לגבולות והכוונה). האמצע שרובנו שואפים לו הוא מורכב, אבל מעשי. לשם כך יש הדרכת הורים. בה לומדים איך ליצור הרמוניה ביחסים עם הילדים וכך להיטיב עם הילד, עם ההורה, ועם שניהם יחד כדיאדה. ייחודו של החינוך הדיאלוגי בכך שהוא שם דגש על התייחסות לסאב טקסט (למסר סמוי) שבכל אינטראקציה (ילד מול מבוגר או ילד עם בני גילו). שם לרוב נמצא את הרצונות, התשוקות, הפחדים והתסכולים של הילד שמניעים אותו להתנהג כפי שבחר. תפקידי הוא לעזור להורים לפענח את אלה ולהתאים להם תגובות חדשות, כאלו שישפרו את המצב. כל העקרונות שפירטתי כאן מלווים אותי בכל ייעוץ שאני נותנת להורים לילדים בגיל הרך, כולל בנושא שינה וגמילה מחיתולים/מוצץ.

גישה חינוכית

המלצות

שלוש הגישות שמרכיבות אחת

גישתי החינוכית כאשת חינוך וכיועצת משפחתית – מושפעת משלוש עיקריות: הגישה המערכתית: בהשראתה אני רואה את המערכת המשפחתית כשלם שגדול מסך חלקיו. לכן גם אם תגיעו לייעוץ בגין אחד מבני המשפחה (הילד לרוב), תמיד לפני הפתרון אתייחס ליחסים שלו עם שאר בני המשפחה, עם קבוצת השווים, עם הגן/ביה"ס, ואקח בחשבון את המשתנים הרגשיים, הטמפרמנט שלו ושינויים שעברו עליו. התיאוריה האדלריאנית (האינדיבידואלית): כמוה גם אני רואה בהקשר החברתי גורם מכריע בהתפתחות האדם. הכוונה היא למשפחה הגרעינית ובתוכה הורים ואחים, המשפחה המורחבת, החברים, השכונה והגן. המניע העיקרי של ילד לפעולה הוא הצורך להרגיש שייך, מועיל וחשוב בחברה העוטפת אותו. כשזה נפגע- צפים קשיים. המיקוד הוא בחזקות האדם ולא בחולשותיו, והפסיכולוגיה כולה היא חיובית. החינוך הדיאלוגי: גישת חינוך פרוגרסיבי שבהשראתה נוסדו גנים ובתי ספר חדישים בישראל. הגישה רואה את הילד כשותף החל משנותיו הצעירות וכלה בשנותיו הבוגרות. בהתאם מתייחסת אליו - בכבוד, בהקשבה, במתן חופש (שתחום בגבול), במתן אפשרויות בחירה (בגדר האפשר) ובלי להילחם בו. הגישה מתייחסת לילדות כאל חלק משמעותי בחיים ולא כאל מסדרון לחיים הבוגרים. את תפקיד המבוגר הגישה מגדירה כמתווך ומנטור לילדים ולא כמשפך של ידע.
איך הגישה רואה את צרכי הילד?

אני מאמינה שבכל ילד, בהיותו קודם כל אדם, מקנן הצורך לעצמאות ,לחופש בחירה, לפוטנטיות ולשייכות. כדי לאפשר לכל אלה לקרות מבלי לייצר אנרכיה נדרשת מהמבוגר יכולת להתנהל מול ילד ביצירתיות. בצורה שתחנך אותו להיות חלק מחברה ולנהוג לפי כלליה, ועם זאת לא לוותר על צרכיו שלו. נרצה וודאי לעודד סקרנות כדי שילדנו יחקרו את העולם ואת תחומי העניין שלהם ממקום בריא, ששואף קדימה, ולא מתוך חובה. נרצה לגדל ילד שידע להסתדר בקבוצת השווים לו בגן, בביה"ס ובצבא לכשיגדל ולצורך כך נצטרך לצייד אותו במיומנויות חברתיות. נרצה לאפשר לילד את היכולת ללמוד כל שיבחר מתוך אמונה בעצמו וביכולותיו. לשם כך נרצה לצייד אותו במיומוניות למידה, יכולת איפוק והתמודדות עם תסכול. נרצה וודאי לעזור לילדים להכיר ברגשותיהם, לתת להם ביטוי ולקבל אותם מבלי חשש כדי שיוכלו להרגיש שלמים עם עצמם ושידעו לאהוב. לשם כך נצטרך לעזור להם לעשות זאת ולא לכבות את הרגש או להסתתר מאחורי פחדים ועכבות. על אף שהחינוך הדיאלוגי מכבד מאוד את צרכי הילד - אני לא בעד שכל רצון שלו יקבל מענה, אבל כל צורך כן, ובגבול ברור. החינוך הדיאלוגי רואה בילד איש קטן ומתייחס אל הילדות לא כהכנה לבגרות אלא כחלק אינטגרלי מהחיים עצמם. אנחנו מכבדים את הילדות ולכן גם את הילד. תגובות המבוגר לילד צריכות להיבחר בכובד ראש ומתוך מודעות. לא מתוך כעס או חוסר אונים. על זה אני תמיד אומרת : אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, זה לא כי אתם לא יכולים אחרת. זה כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת. צרכי המבוגר גם הם חשובים לפחות כמו צרכי הילד .כמעט כל הורה היה רוצה להרגיש שהוא הורה טוב (וכל אחד יגדיר מה הוא "טוב" לגישתו). השאלה היא: איך מחברים את כל זה יחד?
איך הגישה עונה לאתגרי ההורות המודרנית?

ההורות המודרנית מאתגרת מאד כי היא מביאה אתה הרבה מדי משאלות-לב שנראות כביכול סותרות: איך אפשר לתת מענה גם לצרכי הילד וגם לצרכי ההורה? איך נאפשר לילד חופש ועדיין נשמור על איזשהו גבול? איך לא נאבד את הסמכות ההורית אם אנחנו בעד בחירה, עצמאות, סקרנות והקשבה? אם אנחנו מעודדים שויון וכבוד לילד הכיצד זה מתיישב עם סדר ומשמעת? האומנות היא למצוא את התגובות הנכונות, בטיימינג הנכון, כדי ליצור את האיזון האידיאלי. שום קיצון הוא לא בריא בעיניי בכלל בחיים, ובטח שלא בחינוך. כאן גם הקושי. קל היה בעבר להכות ילדים או לאיים עליהם בעונשים וכך ליצור משמעת שמקורה בהפחדה. זוהי צייתנות. היא מייצרת שקט למבוגר אבל מחירה כבד מנשוא. היא מלמדת ילד לכבות את צרכיו ,ולהפוך לאיש מֵרַצֵה ופחדן, או לחילופין ילד מרדן מאד ותוקפן שלא מקבל סמכות כי רכש כלפיה טינה במקום כבוד. לכן אני מברכת על כך שהיום לא נהוג לחנך כך ילדים. לצד זה אני מרגישה את הקושי העצום בחינוך הפרוגרסיבי. מתירנות-יתר גם היא לא מחמיאה לא להורה שרוצה שליטה ונחת , ולא לילד (גם הוא זקוק לגבולות והכוונה). האמצע שרובנו שואפים לו הוא מורכב, אבל מעשי. לשם כך יש הדרכת הורים. בה לומדים איך ליצור הרמוניה ביחסים עם הילדים וכך להיטיב עם הילד, עם ההורה, ועם שניהם יחד כדיאדה. ייחודו של החינוך הדיאלוגי בכך שהוא שם דגש על התייחסות לסאב טקסט (למסר סמוי) שבכל אינטראקציה (ילד מול מבוגר או ילד עם בני גילו). שם לרוב נמצא את הרצונות, התשוקות, הפחדים והתסכולים של הילד שמניעים אותו להתנהג כפי שבחר. תפקידי הוא לעזור להורים לפענח את אלה ולהתאים להם תגובות חדשות, כאלו שישפרו את המצב. כל העקרונות שפירטתי כאן מלווים אותי בכל ייעוץ שאני נותנת להורים לילדים בגיל הרך, כולל בנושא שינה וגמילה מחיתולים/מוצץ.