גיל ההתבגרות ידוע כתקופה מורכבת, וחוצפה כלפי ההורים היא תופעה נפוצה בו. נופר זנזורי מציעה שלוש דרכים להתמודד עם התופעה בלי להתעלם מהקשיים שהילדים שלכם חווים
כל אחד עובר אחרת את גיל ההתבגרות. יש כאלה שעושים את מרד הנעורים שלהם בתוך הבית, ואחרים עושים אותו בחוץ. יש כאלה שמחצינים זאת באופן גס, ואחרים מצניעים אותו פנימה. אבל ברוב הבתים יש צרה משותפת של הורים לילדים מתבגרים - החוצפה שמופיעה עם הגיל הזה.
כל אחד עובר אחרת את גיל ההתבגרות. יש כאלה שעושים את מרד הנעורים שלהם בתוך הבית, ואחרים עושים אותו בחוץ. יש כאלה שמחצינים זאת באופן גס, ואחרים מצניעים אותו פנימה. אבל ברוב הבתים יש צרה משותפת של הורים לילדים מתבגרים - החוצפה שמופיעה עם הגיל הזה.
זוהי תופעה שכיחה. בגיל ההתבגרות הילדים מרשים לעצמם יותר. הם דורשים יותר, צועקים יותר ועונים יותר. הם חסרי סבלנות, מתלוננים, מעליבים ומתחצפים לכל בני הבית, ובעיקר להורים. הסיבה העיקרית לכך היא מאבק פנימי בין הרצון לייצר עצמאות לבין היכולת לקיים אותה.
ממש כמו בשלב האנאלי בגיל הרך, בו הילד נאבק בין אוטונומיה לבין בושה (אנחנו מכנים אותו "גיל ההתבגרות הראשון") גם בגיל ההתבגרות ה"שני" זה קורה. ילדים מתבגרים רוצים מאוד להרגיש כבר מבוגרים, אבל המציאות מזכירה להם חדשות לבקרים שהם עדיין תלויים בהוריהם. המכונית של ההורים, הכסף של ההורים, חוקי הבית הם של ההורים. זה מצב מבלבל ומתסכל, שעשוי לבוא לידי ביטוי בכעס בלתי נשלט כלפי ההורה.
לצד זה, המצב החברתי רגיש מאוד בגיל הזה. כל דבר נחשב "פאדיחה" ומאוד חשוב לבני ובנות נוער מה חושבים עליהם. גם זה יוצר סטרס שרק מפחית מאדיבותם כלפי העולם, ובנוסף, ההתמודדות עם גופם המשתנה והקושי לקבל זאת - לא מוסיפים להם סבלנות.
המורכבויות הללו באות לידי ביטוי לעיתים באמירות חצופות ובהתנהגויות לא מכבדות כלפי ההורים, שבשום אופן לא צריכים לקבל זאת בברכה; הלוא אנחנו רוצים לגדל ילדים מנומסים, מכבדים, שיודעים לקבל סמכות ולהתנהל בתוך גבולות. השאלה היא איך מכוונים לשם מבלי להתעלם מהקושי שהם בעצמם חווים.
זה בסדר לחפור, אבל לא רק
אמנם אני מגיעה מזרם החינוך הדיאלוגי ולפיכך מעודדת מאוד שיח ביחסים, אבל צריך גם להזכיר כי מילים לבדן הן חסרות משמעות אם הן לא מלוות במעשים שמתקפים אותן, ואני לא מדברת על עונש. ממש כמו עם ילדים בגיל הרך - חשוב להסביר את הרציונל לדברים, אבל לא להישאר רק בו. למשל, "אני לא מרשה להתחצף אליי" הוא משפט ריק מתוכן אם לא עושים איתו כלום. כשהשפה לא מכבדת, צריך להגיד משהו אך גם להגיב בפעולה, כמו למשל לקום ולצאת מהחדר.
אי אפשר לשלוט בהכל
עלינו לקבל את העובדה שיש דברים שאינם בשליטתנו, במיוחד כשהילדים כבר גדולים. השפה בה ישתמש המתבגר תלויה אך ורק בו. לא בנו. מה שכן בכוחנו לשנות, זה את התגובה שלנו לזה. לכן, אל תגידו משפטים כמו "אתה לא יכול לדבר אליי ככה", כי טכנית הוא כן יכול לדבר אליכם איך שירצה. אתם כן יכולים להגיד "אני לא משתפת פעולה עם מי שמדבר איתי בצורה כזו" - ואת זה לקיים. קחו בחשבון שזה לא בהכרח ייצר שינוי מיידי, אבל זה יחסוך קרב בו ממילא אתם יוצאים מפסידים.
בחרו את המלחמות שלכם
יש מספיק גיצים ביחסים עם הילדים בגיל ההתבגרות, ולא צריך להוסיף שמן למדורה הזו - אחרת כל התקשורת שלכם איתם תהיה סביב מאבקים, והנזק יעלה על התועלת. עשו חושבים עם עצמכם ועם בן/בת הזוג שלכם לגבי הנושאים עליהם חשוב לכם להתעכב, ועל אילו פחות. אולי למשל סידור החדר לא מאוד נחוץ עכשיו ואפשר לשחרר ממנו לטובת מיקוד האנרגיות בנושא מקומות הבילוי. ואולי בכלל הלימודים הם הנושא שתרצו לתעדף ביחסים עם הילדים בזמן הקרוב, על פני כל נושא אחר.
כשכל היום רק מעירים למתבגרים, ומתעקשים איתם על כל דבר - נוסף תסכול לזה שכבר קיים ממילא, וכשהם גועשים ונסערים קשה יותר למתן את השיח איתם. זה לא משהו שאנחנו רוצים לייצר. הכילו את המורכבות שבגיל הזה, אבל בגבולות ברורים מאוד - אותם אתם מציבים לעצמכם, לא להם. רק בכך תוכלו לשלוט (וגם זה בקושי). עשו יותר, דברו פחות, והיו עקביים. קחו אוויר, זה חולף. ואל תפעלו על טייס אוטומטי, תנו על זה לפני כן את הדעת.
Комментарии