כתבה שפורסמה ב-"וואלה!- הורים", לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן
ניתן למצוא ברחבי הרשת טבלאות שעות שינה מומלצות לפי גיל ושיטות הרדמה ללא תלות שיבטיחו לכם לילה שלם, כביכוך. טיפים, מספרים ומדריכי "עשה ואל תעשה" שכל מטרתם היא להביא תינוקות וילדים למצב בו הם נרדמים בזריזות ל-11 שעות רצוף (עם הפסקות לארוחות ליליות לצעירים שעדיין זקוקים לכך).
פקטור אחד יצא מן המשוואה, וכשהוא כן מוזכר זה רק כהערת אגב קטנה על אף שהוא עניין מרכזי בכל הנוגע לשינת פעוטות ותינוקות: אלמנט הפרידה.
תופתעו לגלות כמה מהמקרים שמגיעים אליי לייעוץ שינה מתארים קושי שאמנם מתבטא בלילות אבל מקורו נעוץ ביחסים, בדפוסי היקשרות, בחרדת נטישה, ובצורך ריגשי שחשוב להתייחס אליו לפני שמסדרים את אופן ההשכבה. יותר מהכל מככב הקושי להיפרד. כשמפספסים אותו ומתעסקים בשינה גרידא, אז מטפלים בסימפטום במקום בשורש הבעיה. ההשלכות הן שהיא עלולה לחזור בשינוי אדרת, ואולי אפילו לגדול.
הכניסה למצב המדיטטיבי "שינה", דורש מכולנו להנמיך את רמתה פעילות ולהתנתק מכל הגירויים שעטפו אותנו בעירות. במקרה של ילדים מדובר ב; הצעצועים שלהם, האורות, הקולות, החוויות, המגע וההורים. ילדים שמתקשים במעברים בין מצבים/מקומות במהלך היום, יתקשו על אחת כמה וכמה בהירדמות. עם ילדים כאלה צריך לעבוד על הקושי הזה בכל חלקי היממה, ובמיוחד בערב. בנוסף, חשוב לבנות איתם שגרת השכבה מדורגת, מתווכת וקבועה.
גם תינוקות צעירים עשויים להתקשות בכך. הרי הם, אפילו יותר מפעוטות, תלויים בהורה כמעט לגמרי. תחשוב על זה, ניו-בורן שאימו היא עדיין המטפלת העיקרית שלו, מבלה איתה יום שלם. הוא אוכל משדיה אם היא מניקה, הוא נייד רק בעזרתה, והוא לא נפרד ממנה לרגע עד זמן השינה. יש תינוקות שזה קשה להם מאוד ואם הם לא מתורגלים בפרידה הזו - הם מרגישים אבודים לבדם בלול. אל תשאירו אותם שם בוכים ותצאו מהחדר. הישארו לתמוך ועזרו להם לרכוש את היכולת להירדם בעצמם בהדרגה.
שימו לב, תקופות שמאופיינות בשינויים גם הן יכולות להיות קרקע פוריה לקושי בפרידה לקראת השינה וחשוב להתייחס לכך בהכלה וסבלנות;
סיום חופשת לידה וגירושין למשל, הם דוגמא למצבים שבהם נבצר מהפעוט לבלות עם אחד ההורים כמו שהיה רגיל עד כה. החוסר הזה יכול להתבטא בשעת ההשכבה וזו סיבה שכיחה לקושי להתמסר לשינה.
כניסה לגן חדש או מעבר דירה לשכונה אחרת הם עוד דוגמא לשינויים משמעותיים בחיו של ילד, ורק מתבקש שהם ישפיעו על האופן שבו הוא ירדם.
אנחנו יודעים מניסיוננו כמבוגרים כמה התגייסות נפשית נדרשת מאיתנו כשצריך להסתגל למצב חדש. כך גם ילדים. בהתחלה הכל זר להם והם לא לגמרי מרגישים שייכים, ואז בערב, בסביבה הבטוחה שלהם הם מתרפקים על ההורה ויתכן שיזדקקו לעוד זמן איתו רגע לפני שיעצמו את העיניים. אני לא רואה בעיה בלספק את זה זמנית בתקופות רגישות, גם אם זה סותר את הוראות ה"מומחים". כשהדברים נעשים עם גבול ומתוך מודעות אין סיבה שהם יהפכו להרגל מגונה ולכן אין חשש.
בתקופות כאלה, השתדלו להוסיף זמן בילוי אחד-על-אחד עם הילד, פנו מקום בלו"ז של הערב לזמן שיח או "זמן שטיח", והאריכו את טקס השינה יותר מהרגיל. אם צריך - אפילו הישארו בחדר לכמה ימים עד שירדמו ותנו להם את הביטחון שהם זקוקים לו. פעוט שיודע שהוריו קשובים לצרכיו הרגשיים גדל להיות ילד פחות חרד ושהמערך הרגשי שלו להתמודדות עם מצבי לחץ הוא יציב ואיתן.
אם בדיוק גמלתם מהנקת לילה, או מהנקה בכלל, ודאי חשתם בקושי האדיר שיש בלילות. ולמה? כי מדובר בפרידה (מעבר לזה שיש שם גם הרגל שקהש לעקור). זו פרידה מהריח של אמא, מהחלב, מהמגע העוטף, מהעירסול והחום. צריך לנהל את הפרידה הזו בהדרגה ועם רגישות לצד הנחישות, ובטח שלא לצפות שבין לילה יקרה קסם והתינוק ישן לילה שלם בלי בכי.
כשמדברים על פרידות ופעוטות ראוי להתייחס בזהירות גם למונח "חרדת הנטישה". מגיל 7-8 חודשים ועד גיל שנתיים וחצי בערך צפויים גלים של חרדות בקרב ילדים ברגע שאחד מהוריהם נעלם להם מטווח הראייה. מקור החרדה הזו היא מהחשש שההורה לא ישוב, או שיחדל מלהתקיים. החרדה נעלמת כשמתגבשת "קביעות האובייקט", כלומר ההבנה שמה שאינו נראה לעין לא בהכרח נעלם מן העולם אלא הוא פשוט לא כאן, ולצידה גם נבנה אמון בעולם ובכך שההורה לא נוטש. צריך להבין שכל עוד ההבנות האלה לא הבשילו בקרב תינוק, הוא באמת חרד כשההורה שלו לא בסביבה, אבל אין זה אומר שכל בכי שלו נובע מחרדה מסוג זה.
בתקופות בהן ילדכם מראה סימני לחץ חריגים כשאתם מתרחקים ממנו (לא רק בשינה), גלו רגישות, ובכל מקרה אל תשאירו אותו בודד ובוכה בחדר שירדם ככה. הוא יחוש נטוש ומפוחד, מצב שלפחות בעיניי הוא לא מתקבל, גם לא תמורת לילה שלם.
חשוב לבנות אמון ולצבור לו חוויות חיוביות שיבטיחו לו שאמא תמיד חוזרת, ושאבא תמיד בדקת קריאה. אין זה אומר לציית לכל דרישה שלו ובכל גיל, אבל זה בהחלט אומר להיות זמינים ולא לברוח לו כדי שישן.
אל תיעלמו ללא הודעה מוקדמת, זה רק יחזק את תחושת חוסר האמון בכם (מחריגה מצבים קיצוניים בהם ההורה מרגיש שהוא מתקרב לקצה שלו, וסף העצבים בשיאו. או אז, אפילו משרד הבריאות ממליץ להתרחק לדקות ספורות מהעריבה כדי לנשום ולחזור שפויים לתוך הסיטואציה. היו מודעים לעצמכם ועשו זאת כשצריך, כדי לא להגיע למצב שסבלנותכם פוקעת ואתם על גבול טלטול התינוק!).
ניסויים רבים בפסיכולוגיה ההתפתחותית הוכיחו את חשיבות הקשר "הורה-תינוק". לא פעם עמדו חוקרים על חשיבות המגע הרך והמענה לצרכים חברתיים-רגשיים אפילו יותר מלצרכים ביולוגיים (הארי הארלו, ניסוי "אם התיל").
עפ"י תיאוריית ההקשרות הבטוחה של בולבי, תינוק שגדל לצד מבוגר אשר קשוב לצרכיו ונותן להם מענה מדוייק, בזמינות גבוהה וברגישות - יגדל להיות פחות חרד ועם כלים לווסת את עוצמות החרדה שלו ברגעי לחץ כמו גם בפרידה.
הבסיס הבטוח שמאפשר לילדים לחקור את הסביבה ולפתח עצמאות מתחיל בהורים ובקשר שלהם עם הרך הנולד. לא לנצח יהיה עליכם להרדים אותו על הידיים או להתעורר 6 פעמים בלילה כדי להניק. אלה גורמי תלות שבהחלט כדאי למגר בכדי לאפשר שינה עצמאית ורצופה כשהגיע הזמן לכך. זו מטרה חשובה, אבל חשובה יותר הדרך אליה, ולא כל מטרה מקדשת את אמצעיה.
פשוט זכרו ששינה היא הפרידה הכי משמעותית ביממה ויש להתייחס אליה ברצינות הראויה. לכן, בואכם לשנות את הרגלי השינה של ילדים בגיל הרך עשו זאת בהדרגה, בתיכנון וברגישות. זאת לצד הנחישות הנדרשת.
אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
לכתבה המלאה שפורסמה ב-"וואלה!- הורים", לחצו כאן
