כמעט כל הילדים פוחדים באיזשהו שלב ממפלצות, מחושך, מליצנים ומה לא. וההורים, מרוב רצון להרחיק מהם את המחשבות המפחידות, נוטים להתכחש אליהן לפעמים או לדחות אותן במשפטים הגיוניים מדי. איך כדאי להגיב לפחדים של ילדים ומה עדיף לא להגיד לילד מפוחד?
כולם מפחדים לפעמים וזה לא דבר רע בכלל. למעשה פחד ביסודו הוא תגובה הישרדותית שנועדה לשמור אותנו דרוכים מפני סכנות. הבעיה עם פחדים של ילדים היא שהם רבים, ושהורים אבודים מול זה. בעיקר כשזה מפריע לשינה. אנחנו יודעים שאין באמת מפלצות או דרקונים, ברור לנו שחלומות רעים הם רק בראש, ושהחושך לא באמת מסוכן. אנחנו מבינים את זה הודות לוותק שלנו בעולם הזה, בו למדנו את ההבדל בין דמיון למציאות ובין מסוכן לבטוח. אבל בחשיבה הילדית כל אלה ממש לא ברורים מאליו. כשהם פוחדים זה אמיתי לגמרי ואתם יכולים להמשיך להגיד להם עד מחר שאין ממה לפחד. מבחינתם יש, וזהו! לכן ותרו על הויכוח הזה והתרכזו בלבחור את התגובות הנכונות לפחדים האלה, עד שיחלפו.
הימנעו מיצירת תווית "פחדן"
יש ילדים שנבהלים מיותר דברים ונילחצים בקלות רבה יותר מאחרים. מבוגרים נוטים לתייג אותם כ"פחדנים", כותרת שמלווה אותם כמו ענן לכל מקום עד בגרותם. אבל אתם שוכחים שלפעמים מדובר בפחד זמני שהוא חלק אינטגרלי מההתפתחות, והוא עשוי לחלוף אם לא תעשו ממנו פיל (פחד מפרידות למשל). אולי הילד שלכם יותר רגיש לשינויים ולכן מגיב חזק לרעשים, אורות, צבעים ופרצופים חדשים. אבל גם יתכן שמדובר במקרה שכיח של חרדת זרים חולפת, פחד מחושך שהוא אופייני לגיל צעיר, או בהלה מליצנים שהיא נפוצה בעיקר כשההפרדה בין דמיון למציאות עדיין מטושטשת. אל תמהרו לשייך לילד תכונות שטרם היתקבעו באופיו, ובכל הנוגע לפחד זכרו שהוא הרבה פעמים זמני בלבד.
אל תזלזלו בפחד. מבחינת הילד יש באמת מפלצת בארון
ממרום שנותיכם אתם מבינים מה הוא גורם מאיים שצריך להיזהר ממנו ומה פחות. ילד צעיר טרם מפריד בין אלה ובין גורמים שהדמיון שלו מייצר. כבדו את הפער הזה ואל תלעגו לו כי כשאתם מדברים דברי תוכחה ופונים להגיון אתם למעשה מייצרים פרדוקס אצל הילד - הוא מבין למה נדרש ממנו לא לפחד, אבל הוא לא יכול אחרת! הוא מאמין בכל ליבו שיש דרקון בלתי נראה בתיק שלו ואיש לא יוכל להוכיח לו שאין. כל פקפוק באמיתה הזו משאיר אותו מתוסכל וחסר אונים. לכן קבלו את הפחד בהבנה.
בקשו להכיר את מושא הפחד
אם הילד מפחד ממשהו דמיוני אפשר לצייר אותו למשל, לשאול איך הוא נראה, בן כמה הוא, למי הוא דומה. השיח הופך את האבסטרקטי והאל-מותי למוחשי יותר, למשהו מוכר, ולכן גם לפחות מאיים.
התייחסו לעניין בפרופורציות
יש מצבים בהורות שבהם העיסוק בנושא מסויים הופך להיות הנושא עצמו. תשומת הלב שילד מקבל מהטיפול סביבו עשויה לפעמים להפוך להיות הסיבה שבגללה הוא ממשיך לייצר עניין כלשהו. את זה אנחנו לא רוצים. לכן אני מלמדת הורים למנן את ההתייחסות שלהם לדברים. גם כאן, עם כל הכבוד לפחדים וללגיטימציה שחשוב לתת להם - שימו גבול להתעסקות בזה. אם יש לילד נטייה לפתח שיחות עומק תדירות על הפחדים שלו אל תהססו לפעמים גם להשיב "אני מבינה שאתה פוחד. זה בסדר לפחד", ובזה לסגור את הדיון.
חזקו את תחושת היכולת של הילד
משפטים כמו "אני מאמינה בכוחות שיש בך" יעצימו את הילד ויגמרו לו להאמין שהוא יכול להתמודד עם הפחד. באימרה הזו אין הכוונה לשלוח את הילד מכם ולהשאיר אותו אבוד עם החששות. אולי הוא יצטרך סיוע במציאת הכוחות שבו, אז עזרו לו אבל בו בזמן השאירו אצלו את עיקר האחריות על ההתמודדות. חיזוק תחושת יכולת של ילדים הוא דבר שחשוב לעשות לא רק בהקשר של פחדים. יש הדרכות הורים בהן אפשר ללמוד איך עושים זאת בתחומי החיים השונים.
היו יצירתיים
אפשר לחשוב ביחד עם הילד על כל מיני דרכים להתמודד עם פחד. השיח על זה בעצמו משדר התייחסות מכבדת לנושא, שזה כבר מנחם, ומעבר לכך באמצעות החשיבה המשותפת ממש אפשר להגיע לפתרונות. הם אולי יראו לכם מטופשים אבל זה רק כי אתם מבוגרים מדי. המצאה כמו "ספריי-קסם" למשל יכולה להציל ילדים ממפלצות פחדניות ובלתי נראות. גםקריאת ספרים מתאימים יכולים לעזור.
מרוב רצון להוציא לילדים מהראש את המחשבות המפחידות, אנחנו נוטים להתכחש אליהן לפעמים או לדחות אותן במשפטים הגיוניים מדי. אבל פחד הוא לא תמיד רציונלי. הוא תחושה שצריך ללמוד איך להתמודד איתה, ועל ההורים לעזור לילדיהם לעשות זאת. לכן בחרו בקפידה את התגובות שלכם ואל תפעלו על טייס אוטומטי. אתם יכולים אחרת, פשוט עוד לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
