"לילד שלי אין גבולות". ולך יש?
הרבה הורים מתוסכלים מכך שילדיהם לא ממושמעים מספיק. "הוא לא מקשיב לי / הוא לא סופר אותי" אני שומעת בשיחות הדרכה. האם זה מקרי שכל כך הרבה ילדים בימינו לא מתורגלים בעמידה מול גבול? האם הם בכלל צריכים להיות? איפה הבעיה ומה ההורים יכולים לעשות בנידון?
כתבה שפורסמה במקור ב"הארץ" בפינתי "הרהורים וילדים"
בעבר הרבה מהחינוך הושתת על הפחדה. ילד שלא הכין שיעורי בית היה חוטף 5 הצלפות מאביו על הטוסיק ולומד להבא שאם לא יציית - יכאב לו. מאוחר יותר הדפוס התרכך ובמקום המכה בא העונש. הכאב הפיזי הוחלף בשלילת בזכויות אשר באה ללמד את הילד שיש לו מה להפסיד. ("אני מעניש כדי שיכאב לו, שיעלה לו"). במרוצת השנים גם האסטרטגיה הזו התרככה ואף הפכה מתירנית עד אנרכיה. בהרבה בתים השתרשה האמונה שאהבה תחליף את הצורך בגבולות, ושחופש מוחלט יבטיח חיי משפחה מאושרים. היום אנחנו מבינים שהתבדינו. הסתכלו סביב - הילדים איבדו כל כיוון; חוצפתם גדלה, הם מסרבים לשתף פעולה עם בקשות של מבוגרים, מתקשים להתמודד עם תסכול סביר, חסרי אונים מול המילה "לא", וסובלים מהתקפי זעם בתדירות גבוהה. הם גדלים להיות אנשים שמתקשים לקבל סמכות ולהתאים את עצמם לאילוצים ודרישות בחיים הבוגרים. האם זה נשמע למישהו כמו דור מאושר?
אני רואה בגבול חשיבות עליונה כל עוד הוא מוצב ללא פגיעה בכבודו של הילד. יחד עם זאת לא על חשבון כבוד המבוגר! אני בעד הקשבה מלאה לילד ולצרכיו. אני בעצמי מנחה הורים לתת לילדיהם אפשרויות בחירה איפה שניתן לאפשר זאת, ואני נגד ביטול קולם או הפחדתם של הצעירים. לצד זה, מוכרחים להשיב קצת מהסדר על כנו לטובת הילדים והוריהם גם יחד. לא יתכן שילד בועט באמא שלו בכל פעם שהיא מסרבת למלא את מבוקשו וכולם חיים עם זה בשלום! לא מקובל עליי שילד יזרוק את האוכל על הריצפה בהתרסה ומיד יקבל מנה אחרת! לא יכול להיות שבכל בוקר אבא יתעכב 40 דקות לעבודה כי בתו מסרבת להתלבש לגן! ילדים לא צריכים ולא יכולים לנהל את העולם לבדם. זה תפקיד גדול מדי, שאני לא בטוחה שהם בכלל רוצים בו. ילד שנכנעים לו בכל פעם שמשתולל לומד לפחד מעצמו, כיוון שאפילו המבוגר הכי משמעותי בחיו (ההורה) חלש מולו. הוא גדל בתחושה שאיש לא יכול עליו, אז איך הוא בעצמו יוכל? ילדים יתפנו לחקור את העולם ולהנות ממה שיש לו להציע אם הם ידעו שיש מי שישמור עליהם ויחזיק אותם כשיצטרכו. זוהי נוכחות הורית. היא נוסכת בטחון ומהווה יד מכוונת עבור הילדים. דמיינו פעוט שמשחק בגן שעשועים על גג גבוה. הוא יהיה מבועת ולא יהנה מהמתקנים אם לגן הזה לא תהיה גדר שתעצור נפילה. חופש ניתן בתוך גבול. בלי מעקה נורא מפחיד לחיות, ולא אפשרי להרגיש חופשי ובטוח.
הבעיה הרווחת של הורים כיום היא שהם מתקשים להציב גבולות לעצמם. הילדים הם לא הבעיה, הם התוצאה.
מאשימים את הילדים באי-ציות לגבולות שהמבוגר קובע, אבל האבסודר הוא שאף מבוגר לא עושה כלום בכדי להנכיח את אותם גבולות. אתם מדברים ומדברים ומצפים שהילדים פשוט ישמעו לכם. אבל למה שיעשו זאת? ילדים הם חוקרים קטנים שבודקים את העולם, את האנשים בו ואת תוקף דבריהם. הם בוחנים האם הגדר הדמיונית שהצבתם מולם היא קבועה או שאפשר להזיז אותה קצת. כחלק מההתפתחות הם גם מודדים את כוחם, את כושר השכנוע שלהם ואת היכולת לייצר מניפולציות. תפקיד ההורה הוא לא להיבהל מכל אלה אלא לוודא שהגדר שלו חזקה מספיק כדי לעמוד בכל המבחנים הללו. פה הורים נופלים.
זה יפה לחשוב שאם נסביר בנחת לילד למה ממתקים מזיקים לשיניים אז הוא יסכים להסתפק רק באחד. אם זה עובד לכם - מצויין. אבל לרוב לא די רק בהסבר מילולי. גם אם הילד חכם, יהיה לו קשה מאד להגביל את עצמו (אפילו לכם קשה, אז בטח לו). ולכן נדרש גבול חיצוני, שבאחריות ההורה להציבו.
סביר להניח שילד ינסה לבוא איתכם במשא ומתן, יבכה כדי לגרום לכם להתחרט, ויבדוק אם השתטחות על הריצפה תביך אתכם. הוא ינסה הכל וזה טבעי. תפקידכם הוא פשוט לא לתת את הממתק אם כך הודעתם מלכתחילה. תוכלו לגלות אמפתיה אבל אל תחזרו בכם ("אני מבינה שאתה ממש רוצה עוד, וזה מעצבן אותך שאני לא מרשה. זה באמת מרגיז"). האם הילד יחווה תסכול? ודאי. אבל זה תסכול שהוא יכול לעמוד בו, ואין בו השפלה או כוחניות.
זוהי דוגמא לגבול שקל יחסית להציב משום שהוא תלוי למעשה אך ורק בהורה (כי הממתק אצלו). לא נדרש שיתוף פעולה מהילד במקרה הזה, ולכן כל העבודה היא של המבוגר בלבד. התחילו מדברים דומים.
ככל שילד יצבור יותר חוויות כאלה עם מבוגר מסויים, יש יותר סיכוי שדווקא מולו לא יהיו מלחמות כי הילד יסיק שכשזה אומר משהו הוא מתכוון אליו.
הערה חשובה: אני לא קוראת לכם להציב גבולות כאלה נוקשים בכל תחום מול הילדים. שכן אם תעשו כך תייצרו הורות מאד לא דיאלוגית, חסרת רגישות ואפילו משתיקה. אנחנו לא רוצים בזה. אבל את הנושאים שחשובים לכם באמת - התחילו להקיף בגדרות.
ודאי לא תרשו לילד בן שנתיים לשחק באש או לבן 4 לחצות כביש לבד, נכון? זהו גבול שאתם מציבים בנחישות יום יום בלי לשים לב, ואין עליו בכלל ויכוח. זה כי אתם בטוחים בערך שממנו הוא נגזר ואין לכם ספק בחשיבותו. זכרו זאת בואכם להציב גבולות נוספים חשובים שלאו דווקא נוגעים לבטיחות, אבל הם חשובים לכם, ונסו לשעתק את אותו דפוס.
בהדרכות אני מלמדת הורים איך מזהים את הדברים אותם חשוב להם להגביל איך מוותרים מראש על מה שפחות חשוב, בלי שזה יתפרש בעיני הילד ככניעה. מתוך כך גוזרים פעולות וגבולות שמתאימים גם לשאר בני הבית. יש למשל ילדים שזקוקים לגבולות יותר ברורים ויש ילדים שדווקא זקוקים ליותר בחירה. לכן חשוב למנן את העניין בהתאם לנפש הילד ולטמפרמנט שלו. יש הורים שמסוגלים לבדם למצוא את האיזון בין חופש לגבול בהורות, וידעו איך להכניס סדר הביתה. אבל מי מכם שזקוק להנחייה עבור זה דעו שיש למי לפנות.
לצד זאת זכרו תמיד לאפשר שיח ולהקשיב לצרכים של הילדים. אל תפעלו על טייס אוטומטי, ואם עשיתם זאת עד עכשיו זכרו שזה לא כי אתם לא יכולים אחרת אלא רק כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
