היכולת לשקר מעידה על התפתחות קוגנטיבית וחברתית בריאה. לצד הטוב שזה מבשר נשאלת השאלה מתי זה חריג, ואיך נכון להגיב לשקרים של ילדים כדי לא לעודד אותם להפוך זאת לדפוס התנהגות קבוע?

כתבה שפורסמה ב"הארץ". לחצו כאן לגירסתה המקורית

"שלום, התקשרתי להודיע שבני לא יגיע היום לכיתה כי הוא חולה", אמר הקול מבעד לשפורפרת של מנהל ביה"ס.

"עם מי יש לי הכבוד?", שאל המנהל.

"אני אבא שלי", השיב הילד והסגיר את עצמו.

עם הסיפור המתוק הזה פותח ד"ר קאנג לי את ההרצאה שלו על שקרים של ילדים. שקר לא לגמרי מוצלח כמובן, אבל טיפוסי לגילו של הילד שבדה אותו. ד"ר לי הוא מוביל דעה בתחום הפסיכולוגיה, חוקר ומרצה באוניברסיטאות מוכרות ברחבי ארה"ב, אשר את עיקר מרצו מקדיש לחקר השקרים בקרב ילדים. ממחקריו של הד"ר עולה כי 30% מבני השנתיים כבר מתחילים לשקר. בגיל 4 יותר מ- 80% מהם כבר ממולחים באומנות השקר, והמספרים ממשיכים לנסוק עם הבגרות. להורים של אותם ילדים לא ברור איך כדאי להגיב לתופעה. האם זה שלב שחולף מעצמו ולכן עדיף לא להתערב בו? האם צריך להעניש ילד שמשקר? אולי שקרים תכופים מעידים על בלבול בין דמיון למציאות, או על התנהגות תחמנית שכדאי למגר מראש?

יש סיבות רבות שיכולות לגרום לילד בגיל הרך לשקר, ובהתאם לסיבה צריך לבחור את התגובה.

רוב המקרים בהם ילדים בגיל 2-6 מתחילים לשקר הם רק עדות להתפתחות תקינה. התחכום שנדרש כדי לבדות סיפור שלא קרה, וההבנה שאפשר לשכנע אחרים שהוא אכן התרחש - היא יכולת קוגניטיבית וחברתית מדהימה שלא היתה שם קודם. כשהיא מתגבשת הילדים בודקים אותה בעניין רב ולרוב זו לא סיבה לדאגה. כן חשוב להציב לנושא גבולות בכדי לווסת את הנטייה לשקר, ולהתאימה לקודים החברתיים. זהו תפקיד ההורה. עליו להגיב לזה נכון כדי לא להפוך את ההתנהגות לדפוס קבוע או משתלם מדי.

איך?

ראשית, רכשו כלים.

חשוב ללמוד איך להתייחס לכל סיטואציה בה צף שקר, ואיך להפריד בין סוגים שונים של שקרים. לא בכל גיל ולא לכל ילד נגיב בצורה זהה! על כל סוג של שקר צריך להגיב אחרת תוך איזון בין הצבת גבול ברור ובין סלחנות. הרבה ילדים משקרים למשל לגבי הכנת שיעורי בית, איסוף צעצועים, מעורבות בקטטה, ועוד עבירות על איסורים או דרישות שמוטלים עליהם. נגיב לכך אחרת ממצבים בהם הילדים משקרים מתוך חולשה, חוסר בטחון, תחושת איום או בעיה התפתחותית. הם הופכים את השקר לכלי התמודדות, וזה לא דבר שנרצה לעודד. דעו שהדרכת הורים אישית של אפילו שיחה אחת יכולה לצייד אתכם בפרקטיקה מדוייקת לכל מצב.

שנית, צרו סביבה שמעדיפה אמת.

אל תיבהלו מתופעת השקרים ונסו לקבל אותה בהבנה וחמלה, מתוך ידיעה שהיא אמורה להיות זמנית לרוב. לא כל ילד בן 3 שהתחיל להמציא סיפורים יגדל להיות שקרן פתולוגי. לרוב לא. אך אין זה אומר לתת לגיטימציה לכל שקר שיומצא על-ידו. חשוב שילדים יבינו שאמירת אמת היא עדיפה על פני שקרים, ושלא מקובל לפתור בעיות בעזרת הבריחה לשקר. את המסר הזה לא מעבירים לילדים במילים כי אם במעשים. אני לא מתכוונת להפחדה או לכעס מוגזם. דווקא לההפך; אל תעמתו את הילד יותר מדי עם העובדות ואל תכריחו אותו להודות בהן בכוח משום שאז הוא ימנע מכך כמעט תמיד ויבחר בשקר. גם את האיזון בין חינוך לאמת מול קבלת התופעה בסלחנות לומדים בהדרכת הורים.

דבר נוסף לא פחות חשוב מטיפול בבעיה הוא מניעתה. זה נכון לגבי כל נושא, לאו דווקא לעניין השקרים; לפני הכניסה לשלב הגמילה מהחיתולים למשל אפשר לעשות הרבה כדי למנוע חרדת אסלה ועצירויות יזומות. אותו עקרון תקף גם להרגלי שינה של ילדים ותינוקות - אל תחכו ללילות לבנים במשך שנה ורק אז תיזכרו לגייס עזרה לתיקון ההרגלים. מנעו את הבעיות כבר קודם ע"י ייעוץ מקצועי או קריאה מרובה. כך גם עם שקרים. הימנעו מלהביא את הילדים למצבים בהם הם נאלצים לשקר! גם ככה קשה להם לעמוד בפני הפיתוי. לדוגמא, אם אתם יודעים שלא היה איש בחדר מלבד הילד ולפתע קופסאת הסוכריות התרוקנה, אין צורך לשאול אותו בפרצוף זועף: "אכלת את כל הסוכריות??". הוא יגיד שלא. ואם תמשיכו להתעמת הוא עוד ישיב לכם שזו המכשפה מהסיפור של אתמול בלילה שאכלה את הכל, ולא הוא. חסכו את השיח רצוף התוכחות הזה ופשוט הודיעו לו: "ראיתי שהקופסא התרוקנה ואני יודעת שאתה זה שאכלת את הכל. אתה יודע שאני לא מרשה וזה מאד מכעיס אותי".

רץ ברשת: ילדה מתוקה וחכמה שמנסה לסנגר על עצמה בשקרים

זכרו שגם אתם משקרים לא מעט (שקר לבן הוא שקר לכל דבר) אז אל תצפו מהילדים שלכם להיות טלית שכולה תכלת כשאתם ממש לא.

התנחמו בעובדה שלרוב עד גיל 6 הנטייה לשקר פוחתת, אבל לצד זאת זכרו שהיא לא תחלוף בהצלחה אם תגיבו לה באופן שגוי. לכן השקיעו מחשבה בתגובה ההורית שלכם כדי שהיא תהיה מושכלת ולא רק אינטואיטיבית. אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי רק לא נתתם על זה מספיק את הדעת.