רבים עדיין בוחרים בענישה ככלי חינוכי, אולי כי הם לא מכירים דרך אחרת ואולי כי זה הפתרון הקל עבורם. מה הבעיה עם עונשים? מדוע הם לא עובדים לכם לאורך זמן? איך זה משפיע על היחסים שלכם עם הילדים , ומה אפשר לעשות במקום?
היא לא אספה את הצעצועים אז לא תקבל ממתק . הוא זרק אוכל על הרצפה למרות שאסור אז שולחים אותו לחדר. הוא קרע לאחיו את הציור אז לא יצא לטיול מחר. זה בטח ילמד אותם לקח. הרי עונש נועד, ודאי תגידו, ללמד את הילד להבדיל בין אסור למותר. להוכיח לו שמעשיו יעלו לו ביוקר. אז ככל שנפגע בו יותר כך "יכאב לו", והוא ירצה לתקן את מעשיו.
לא תישאר לו ברירה והוא יפסיק את ההתנהגויות המפריעות. האמנם?
אני דווקא חושבת שכן כדאי לאפשר לילדים ברירה, כדי שהם יבחרו מרצונם החופשי להתנהג טוב. הקושי הוא ללמוד איך עושים זאת בלי לוותר על הצבת גבולות. עונש, תדעו, לא מעודד זאת.
למה הורים מענישים?
עונש הוא תגובה אוטומטית של הורה מיואש, חסר אונים וכועס, שרוצה מאוד להחזיר את השליטה לידיו אבל אין לו מושג איך לעזות זאת.
עונש הוא כלי שרירותי, כוחני, ובעיקר לא יעיל. מעטים המקרים בהם ענישה לימדה ילד למה נכון להתנהג כך ולא אחרת. וגם אם זה צלח - לא לאורך זמן. עונש אולי קונה להורה שקט זמני ומוכר לו אשלייה של שליטה, אבל הוא מעודד עוד מאבקים.
בעבר נהוג היה להכות ילדים כשיטת חינוך . היום זה אסור, וטוב שכך. השכלנו להבין שהפחדה איננה כלי חינוכי שנרצה לאמץ עוד, ושיש לה יותר נזק מתועלת. הבעיה היא שעם הוויתור על אלימות כאמצעי הרתעה, איבד המבוגר גם מהסכמות שלו מול הילד.
זה מוביל אותנו לאחד הקשיים הגדולים בהורות המודרנית, שהיא קשה לדעתי מההורות של פעם. לצערי הרבה חשים בימינו כי סמכותם נפגעת, ולכן הם מענישים. זה עדיין חוקי וזה מאפשר למבוגר להרגיש שידו לכאורה על העליונה.
העניין הוא שלעונש יש אלמנטים דומים לאלימות ; יש בו משהו משפיל, מתנצח, וכוחני. במקום לקרב, הוא מרחיק. במקום לפתור קשיים התנהגותיים - הוא מעודד רגשות אשם, מלבה כעסים ופוגע במערכת היחסים עם הילד. הוא לא מלמד אלא מאלץ אותו לעשות דברים, והוא מזכיר לילד כמה הוא תלוי במבוגרים (דבר שהוא יודע היטב ממילא, וזה לא משמח אותו). אז מה הפלא שהוא משיב לכם מלחמה?
הרבה הורים לא מבינים למה על אף העונש, ההתנהגות של ילדם מסלימה. "נראה כאילו הוא עושה לי דווקא" אני שומעת בשיחות עם הורים, "נראה כאילו העונשים כבר לא מאיימים עליו. לפעמים נדמה לי שהוא אפילו נהנה מהם".
ילדים הם חכמים וקולטים הכל, בעיקר את אזלת היד של מי שמולם. כשאתם מטילים עונש אקראי ששלפתם מהמותן בשעה שאתם רותחים מזעם , הגאון הקטן מזהה שם חולשה. הבחירה שלכם להעניש מוכיחה לילד כל פעם מחדש שאתם מאוד רוצים ממנו משהו (את שיתוף הפעולה שלו, את שיפור ההתנהגות שלו). הוא רואה כמה השפעה יש לו עליכם וזה מסב לו תחושת כוח. זו סיבה מספיק טובה לחזור על אותה התנהגות שוב ושוב במיוחד אם אתם ממשיכים להמציא עונשים חסרי כל קשר למעשה שעשה.
"אבל מה הקשר?! זה לא פיר!" זה משפט שהרבה ילדים אומרים, ואתם יודעים מה? הם צודקים.
מה הקשר בכלל בין זה שהוא לא הכין שיעורים, ובין ביטול רכישת צעצוע חדש? מה הקשר בין אלימות ובין איסור לצפות בטלוויזיה? מה אתם מלמדים שם? שאתם יכולים עליו? אז הוא ימשיך להראות לכם שהוא יכול עליכם בחזרה, במיוחד אם הוא ילד עם נטיות למאבקי כוח.
וככה יוצרים מערכת יחסים שמושתתת על מאבקים והתנצחויות הדדיות, בלי היגיון.
מה אני מציעה?
התחילו מלכבד את הילד ולסמוך על יכולתו להסיק מסקנות מגיל צעיר. בהנחה ולא מדובר במקרה של בעיות התנהגות קיצוניות, אני חושבת שדי אם תאפשרו להשלכות של המעשים לצוף באופן טבעי (דגש על טבעי), ואף תעצימו אותן כך שהילד יבין באמת את הקשר בין הפעולה לתוצאותיה.
דוגמאות:
כשמישהו פוגע בנו אנחנו לרוב מתרחקים ממנו או אפילו בוכים. לכן אם בן ה-4 התחצף אלייך את צריכה להתנהג באותה צורה. הראי לו את התוצאה ואל תערפלי את רגשותייך במסווה של כוחניות. תני לו לשאת את תחושת החרטה והאכזבה מעצמו על שגרם לאמא צער. את רשאית גם לקחת לעצמך פסק זמן להתאששות, שימחיש לו כמה הוא פגע בך. התגובה הזו היא אותנטית וחזקה יותר מעונש, והיא הולמת את הצורה שבה העולם האמיתי מתנהל.
אם הילד מכה חבר בגינה אל תאיימו "לא תקבל מתנה מאבא היום!". למה לא?? מתנות נותנים ליקירנו כי חשבנו עליהם כשנתקלנו במשהו שהם אוהבים ולא כי הם התנהגו יפה בשעה 17:00. במקום זה עלו מיד הביתה. עצרו את הכיף, הסבירו לו ללא כעס (אך בנחישות) שאי אפשר להישאר שם אתו כי הוא אלים, וזה מבייש אתכם ופוגע בילדים אחרים. זו סיבה הגיונית לגמרי להפסיק את הבילוי, וזו תוצאה טבעית של התנהגותו. זה לא עונש!
אל תעשו
אל תפצירו בילדים יותר מדי. הם מבינים מהר כשברורים איתם. הדיבורים החוזרים הם מיותרים ונשמעים להם כמו הזמנה למשא ומתן.
התחילו לבצע במקום לנאום, התייחסו עניינית לכל התנהגות, אל תשפילו את הילדים, ואל תנסו לאלף אותם. החליפו את זה בנסיון ללמד.
אני יודעת שקל לכתוב את זה אבל לא פשוט לבצע, וכשסף העצבים עולה קשה לחשוב רציונאלית. אני יודעת כמה יצירתיות נדרשת כדי להשיב את התשובה המדוייקת לילד, ואני גם מאמינה שאפילו ניסיתם את זה כמה פעמים ללא הצלחה. לכן יש הדרכה להורים . אלה שיחות נועדו בדיוק לזה. הן יכולות למקד אתכם ולצייד בכלים לשיפור היחסים. אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, אני בטוחה שזה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא רק כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
