למה אחים רבים, איך צריך להגיב לזה? מתי זה נורמלי ומתי זה מדאיג? שינוי בתפיסה ההורית הוא התנאי הראשון לפתרון הבעיה.
לכתבה המלאה שפורסמה ב"הארץ", בגרסתה המקורית, בפינה שלי "הרהורים וילדים"- לחצו כאן
שני אחים משחקים במשחק האהוב עליהם, או צופים בתכנית טלוויזיה ביחד. את מאושרת כי הם סופסוף מסתדרים נפלא זה עם זה ומקווה שכך יראו החודשיים הקרובים, בדיוק כמו שדמיינת בעיני רוחך את המשפחה שתקימי - הרמונית, מתוקשרת, נעימה. את מרתיחה לך מים לקפה ומתכוננת לשבת רק לכמה דקות של נחת, או לחילופין מתפנה לעבודות הבית. לא חולפות 6 דקות ונשמעת צעקה "אמאאאאאא, הוא לקח לי!!!". את מגיעה אליהם, מגשרת, רוטנת, כועסת, מכריחה אותם להשלים, וכששב הסדר על כנו את חוזרת למטבח. הקפה שלך התקרר אבל את עדיין מקווה להנות ממנו לפני התקרית הבאה. איך שאת מתיישבת נשמע קול חבטה ואחריו בכי. את רצה לחדר הילדים, הפעם הרבה פחות קולית. את גוערת בהם, שניהם בוכים, לפחות אחד מהם כועס עלייך למרות שפנייך היו לשלום, וכך עבר עוד יום בחייך כאמא. את כוס הקפה שלך כבר לא תשתי היום, אולי רק אחרי שהשניים ירדמו (אם יואילו בטובם להיכנס למיטות בשעת ערב מוקדמת, שתאפשר "זמן-הורים" לפני שגם אתם צוללים לשינה).
מצבים כאלה שכיחים בהרבה בתים טובים. אבות שאוספים את הילדים מהגן ומעבירים איתם את כל אחה"צ כותבים לי לבקשת כלים להתמודד עם המריבות בין האחים. זוגות רבים פונים להדרכת הורים כדי ללמוד איך לשים סוף לאלימות ולהקנטות בין ילדיהם, שמייצרות אווירה עויינת בבית. וכל זה קורה על אף העובדה שבמשפחות האלה רמת החינוך גבוהה, ואין מודל אלים להעתיק ממנו את התוקפנות שיש בין האחים. אם חשבתם שרק אצלכם צריך לסגור את החלונות כדי שהשכנים לא ישמעו קולות מלחמה - אתם טועים.
למעשה, החיכוכים בין הילדים הם דבר טבעי ומתבקש, שבהיעדרו הם לא היו לומדים להסתדר בחברה.
תחשבו על זה, קונפליקטים קיימים בכל מערכת יחסים בריאה, במיוחד באלה שמתאפיינות בקשר קרוב ואינטנסיבי. קחו זוגיות למשל. זוג שרק הכיר יתנהל בזהירות זה עם זה, ולא ימצא יותר מדי נושאים להתווכח עליהם. חכמה גדולה. אבל ככל שהאנטימיות בין השניים מתחזקת והקשר מתעצם, יצופו גם יותר חילוקי דעות. זה השלב בו יכנסו המריבות לקשר. אין זה אומר שכל זוג שמתמודד עם קונפליקטים הוא אומלל ודינו להיפרד, נכון? ברור שלא. אבל זה כן אומר שעליו ללמוד להתנהל עם זה בשלום ובאושר.
מערכת היחסים הראשונה שאותה ילדים לומדים לנהל - היא עם אחיהם. שם ניצני המשא-ומתן, היכולת לוותר, כושר הביטוי, היכולת לחשוב על פתרונות יצירתיים, כושר הנהגה, היכולת לשכנע, יצירת המניפולציות והיכולת להתפשר. הכרחי שירגשו את הכלים החשובים האלה להתנהלות בחברה,
הלמידה הזו רצופת קשיים, אכזבות, ולפעמים גם דמעות, אבל זה חלק אינטגרלי מתקשורת, ויש לכך בסך הכל יותר תועלת מנזק. אפשרו לזה לקרות ואל תיבהלו מכל ויכוח בין הילדים.
מריבות זה תקין, אך יריבות לא
אם הקשר בין האחים מבוסס רק על התנצחויות, השפלות ואלימות - זה סימן לקושי בתקשורת וכדאי לטפל בו. סיבות רבות יכולות להוביל לכזה מצב; קנאה, טינה, תסכול, קושי בהתפתחות השפתית של אחד האחים, אימפולסיביות, הפרעות קשב, ועוד. לא חשובה הסיבה, כל עוד היא הביאה למערכת יחסים עוינת, היא דורשת התייחסות . בעזרת ייעוץ חיצוני אפשר לזהות את המניע שמביא ליריבות הזו, ובו לטפל. כדי לברר את סיבת הקושי, התחילו מלשאול את עצמכם האם ילדכם מתנהל בצורה דומה גם עם שאר בני גילו, או רק מול אחיו? זה יעזור לכם להצביע על מקור הבעיה ובה לטפל ברגישות.
רבים "בשביל" ולא "בגלל"
נכון שלפעמים נדמה שהילדים עושים לכם "דווקא", או שהם רבים מתוך רצון להזיק לשני. לא כך הדבר לפי גישתי ולא לפי התיאוריה האינדיבידואלית. אדלר, הוגה הגישה, טען שבני האדם מונעים מתוך רצון לכבוש מטרות, כלומר הם פועלים ממקום טוב ומתוך בחירה, בדרך ליעד. בניגוד לפרויד, אדלר הסביר שילדים לא משועבדים לאיזשהו יצר בלתי נשלט, אלא בידיהם הבחירה והם מכוונים את חייהם (לא במודע) קדימה. רוב הילדים עושים את מה שהם עושים למען מטרת-על והיא: להרגיש שייך ונוכח. כדי לכבוש את המטרה הנעלה הזו הם יכולים לעשות פעולות רבות. אחת מהן היא לריב עם האחים, כי זה יגרום להורה להגיע לזירה ולהתייחס לילדיו.
הכעס שלכם כלפי הילד המכה, ההפצרות והאזהרות, הנסיונות לגשר ביניהם, ואפילו רק הפנייה אליהם - כל אלה משאירים אתכם מגוייסים אליהם, שזה הרי מה שביקשו להשיג.
איך אני יודעת את זה?
שימו לב שרוב המריבות בין האחים מתרחשות כשההורה באזור, ואם הוא לא שם - הם ידאגו להביא את המריבה אליו. זו ההוכחה לכך שזה ממש למענכם.
כדאי להפסיק לספק את תשומת הלב בדרך הזו ולהחליף אותה באחרת (התחליף יהיה שונה בכל בית בהתאם לצרכי הנפשות הפועלות). אם תקפידו על כך, תרוויחו פעמיים: תדירות המריבות תפחת, והילדים יוכלו ללמוד להסתדר בעצמם כי לא יהיה מבוגר שיעשה זאת עבורם.
אני מניחה שגם אם אתם מבינים את הרציונל, עדיין קשה לכם להתאפק וברגע האמת אתם כנראה תתערבו ותפעלו על האוטומט שהנחה אתכם עד היום. הרצון ליצור שקט (גם אם זמני) מנצח את השכל, במיוחד כשאין כלים באמתחתכם לכבוש אותו, ובטח כשעייפים. לעיתים גם מכרסם בהורה הרצון להציל את הילד החלש מבין השניים (אגב, הוא לרוב לא באמת חף מפשע ואף מזמין מדון לפעמים. אולי כי נועמת לו ההתערבות שלכם? חשבו על זה). הקושי מובן וחשוב שתדעו שיש דרכים להתמודד איתו. הדרכת הורים בגישה דיאלוגית יכולה לעזור להורים לשנות את תפיסה, לשלוט בתגובות, ולהצטייד בכלים לניהול סיטואציות בעייתיות.
אם בא לכם על שינוי בבית והייתם רוצים ללמד את הילדים להסתדר זה עם זה, התחילו מניתוח נכון של המצב, בעיניים חדשות. זכרו שהאדם היחיד שתוכלו לשלוט בו הוא אתם, ולא ילדכם. גפיו ופיו ברשותו והוא יעשה בהם כאוות נפשו אלא אם תנהגו בחכמה, ותגיבו אליו בצורה שתגרום לו לרצות להפסיק.
אז ודאו שהגבולות בבית ברורים לכל בני המשפחה ובעיקר לכם. החליטו עם עצמכם איך אתם תגיבו לכל הפרת גבול, ויישמו זאת. נסו תמיד לחשוב מה הילד רוצה להשיג, ובהתאם לזה פעלו. גייסו עזרה אם לא ברור לכם איך להתנהל. אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
