מה הקשר בין שינה לעצמאות, ובין פינוק לאהבה? האם יש כזה דבר "יותר מדי" מאחד מהם? מתי עזרה הופכת למיותרת ואף מזיקה, ואיך כל זה קשור לעיצוב אישיות ולילות לבנים?

לחצו כאן לפתיחת הכתבה המקורית באתר "הארץ", בפינת "הרהורים וילדים".

ככל שאני פוגשת יותר הורים, אני מבחינה בבלבול רציני בין שני מצבים בהורות: תלות וצורך בעזרה. שניים שעל פניו נראים דומים אבל התגובה אליהם צריכה להיות שונה לחלוטין.

שני מצבי קיצון גרועים

יש הורים שחוששים מפינוק יתר ובגללו לא עוזירם לילדים אפילו כשהם באמת זקוקים לכך. אלה הורים שמתוך מקום טוב רוצים למנוע תלות, מותירים את ילדם הרך להתמודד לבדו עם מצבים שאין לו כלים לכך. כמדריכת הורים בגישה ששמה את צרכי הילד במרכז, עבור ילדים אלה אני מרגישה שחובתי לעמוד על ההבדל בין פינוק לעזרה.

הורים אחרים דווקא בטוחים שהילד לא יכול בלעדיהם (לא לישון בלעדיהם ולא להתמודד עם כעס/אכזבה/עלבון). הורים כאלה, מתוך מקום שרוצה להגן, לעזור ולהעניק - הם לפעמים מגישים סיוע מיותר שמחבל בעצמאות ובחופש של הילד.

כיועצת שינה, שמאמינה במסוגלותם של ילדים, אני מלמדת לתת מענה לצרכי התינוק לצד ניתוק תלות מיותרת. מעמדה כזו, להורים ה"עוזרים מדי" - אני חשה צורך להבהיר מתי עזרתם היא הכרחית, ומתי היא דווקא חוסמת את הילד מלהתפתח.

שני הקיצונים בעייתיים

לא כדאי לחסוך מפעוט חום, נוכחות ותמיכה , כי זה יתווך לו את העולם כמקום מאיים ויתסכל אותו בצורה לא רגישה שלא תואמת את גילו. אולם, גם עצמאות מידתית היא צורך, ותפקידנו כמבוגרים לעודד אותה בגיל המתאים ובמקום הנכון לה. בעניין הזה אגב נטבע המונח "חיבוק דב". זהו כינוי לקשר או עזרה שמקורם בכוונה טובה אבל הם מגבילים מדי. לא בגללו נפסיק לחבק כמובן, אם כי, חשוב לשים לב שהחיבוק הזה לא כובל.

מתי כן לעזור?

כשתינוק בוכה קשה לנו להבין מה הסיבה, מפני שהוא לא מדבר עדיין, אבל שפתו היא בכי ועלינו להתייחס אליה.

כשבן שנתיים מתעורר בלילה מבוהל, חובה בעיניי להתייחס לאירוע ולהרגיע. תהיה הסיבה קלה כחמורה - יש שם צורך אמיתי שצריך תגובה, אותה יש לבחור בהתאם לסיבת ההתעוררות (חלום רע/ חרדת נטישה שמתפתחת/ פחד מחושך ועוד). בייעוץ אישי ניתן ללמוד איך לתת מענה נכון לצד גבול ברור.

גם במהלך היום, כשילד צעיר נפגע, כאוב או עצוב - הוא עוד לא מסוגל לווסת את רגשותיו לבד. לשם כך ההורה שם עבורו. בינקותו, תינוק הוא חסר אונים ותלותי מאד, פיסית ומנטלית. עם הזמן הוא גדל, התפתחותו הקוגניטיבית משתכללת, ונרכשות לו יכולות שמאפשרות עצמאות מידתית. התהליך לוקח זמן, ולכן לא צריך לחשוש לאורכו מהגשת עזרה מנונה.

מתי לא לעזור?

חשוב לא להתמסר מדי לכל קושי, כדי לא להנציח אותו. התייחסות עודפת שלא לצורך עלולה לבוא בעוכריו של הילד.

“Kids In The House”- הצעה לדרך חשיבה שמעודדת עצמאות ותחושת מסוגלות עצמית גבוהה

בשנים הראשונות לחיים, תינוק מתחיל להבין את הקשר שבין אמצעי למטרה, למידה שמאפשרת לו גם לעשות מניפולציות. הוא מבין איזו פעולה (לרוב בכי או הושטת יד) תגרום להורה להיענות ולתת לו משהו שהוא התמכר אליו (גם אם לא בהכרח צריך אותו). אם נתבלבל ונתן מקום רב מדי להרגל במקום לצורך, נעשה לילד עוול בטווח הארוך. כי ניפגע בהתפתחות הטבעית שלו ששואפת לעצמאות.

דוגמאות:

כשפעוטה בת שלוש בוכה בגלל שילד בגילה חטף לה צעצוע, ואבא תמיד ממהר להחזיר לה אותו, הוא מעביר לה את המסר הבא: "זה נורא, ואת לא יכולה להתמודד עם תסכול כזה. אני תמיד אגש לפתור עבורך בעיות כי אני מסוגל לכך אבל את לא. את חייבת עזרה, לכן ילדתי הקטנה, המשיכי לבכות במקרה דומה וכך תיחלצי מקשיים". מסר כזה מוריד בטחון ואכן יגרום לה להמשיך לבכות, למרות שבעצם התכוון אבא לעשות לה רק טוב ולהקל על בתו את החיים.

ברור, הרי מי רוצה לראות את ילדו מצוברח? אף אחד, ולא משנה באיזה גיל. אבל זה יקרה במוקדם או במאוחר, ועדיף שבהתגלחויות הראשונות לחיים תהיו שם לתמוך (אבל לא לעשות במקומם).

דוגמא מהלילה - כשפעוט מתקשה באופן קבוע להירדם ללא נוכחות הורה בחדר, והוא מתעורר בלילה לחפש אותו משום שלא יודע לחזור לישון בלעדיו, הוא ישן שינה לא איכותית ולא רצופה, דבר שפוגע בבריאותו. התלות בהורה מייצרת אצלו תחושה שלבד הוא אבוד, ונוכל להסכים שזוהי לא תחושה נעימה. לכן במקרים כאלה דווקא כדאי לעצור ולחשוב : האם הצורך הזה זמני או שזה בעצם הרגל מפריע? האם הוא מסוגל ליותר עצמאות ורק לא יודע איך לתרגם אותה לשינה, או שהוא באמת צעיר מכדי להירדם בעצמו? היכולת להיכנס לשינה בלי תלות בהורה היא חשובה משום שהיא מזכירה לילד השכם והערב שהוא מסוגל להתמודד עם פרידה (מהאור, מהמחשבות, מדמויות). המעבר העצמאי בין פעילות לנחת, והכניסה למצב המדדיטטיבי של שינה זוהי העצמאות החשובה ביותר, וכש

ילדים חסרי עצמאות לרוב יחוו את עצמם כחלשים ורגישים יותר ממה שהם באמת, רק כי התרגלו שבכל קושי הכי קטן ההורה מנהל עבורם את הסיטואציה. הם לא יודעים להתמודד עם אתגר חברתי או פיזי ולא רוכשים כלים לוויסות רגשי. זה חבל בעיניי, בעיקר לעתידו כשיבנה זוגיות ויבלה בחברה.

מסבירה על חשיבות רכישת הרגלים לשינה עצמאית מגיל צעיר Dana obleman

כולנו מבינים את החשיבות של זה אבל בכל זאת מתקשים להתאפק. בא לנו להתערב ולעזור להם, כדי שלא יסבלו לכאורה. אבל אם חושבים על זה, הקושי להימנע מהגשת עזרה מיותרת יושב על חשש של ההורה לחוש כישלון בעצמו. לא באמת מחשש שהילד יסבול מדי. הסיכוי שהילד יכעס או ימחא בדמעה על שלא קיבל את מה שדרש, עלול לגרום להורה להרגיש אשם. הפחד מהתחושה הזו מפיל לפעמים הורים, בעיקר בהורות המודרנית שבה תפקיד ההורה מעט היטשטש.

אל תיפלו לשם.

הטבע מכוון לכך שלכל אדם יהיו היכולות להסתדר בכוחות עצמו לבסוף מבלי להיות תלויים בעזרה, ועל ההורה לקדם את היכולות האלה בקרב ילדו ולמנף אותן, כשהוא תמיד ברקע רק לתת יד.

זכרו שפינוק והענקת אהבה הם לא אותו דבר. פינוק הוא מצב בו עושים עבור מישהו דבר שמסוגל לעשות בעצמו.

אם אסכם, תפקידנו כמחנכים והורים הוא להציע לילדים מקל הליכה כשהם זקוקים לו, ולחבק כשנופלים. קחו רגע לחשוב מה הצורך של הילד, ותנו לו מענה מתאים וענייני. אם יש לכם ספקה או מתחשק לכם לעבד את זה בהתאמה לחייכם - כתבו לי ונתאם שיחת הדרכה שתסדר את הראש.

אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.