שיטות רבות ללמד ילד להירדם בעצמו, ללא תלות בהורה. לשיטה שבה עוזבים את התינוק בחדר לחמש דקות כל פעם על אך שהוא צורח את נשמתו - עלולות להיות השלכות בריאותיות ונפשיות קשות מדי

לחצו כאן לכתבה המלאה שפורסמה ב"הארץ"

את ההורים העייפים אני עוד איכשהו מבינה. אבל את יועצות השינה שמנחות אותן לנטוש תינוק בוכה בחדר כאסטרטגיית למידה - אני ממש ממש לא מבינה. כאשת חינוך ויועצת משפחתית לגיל הרך, אני מוטרדת כשמתעלמים מבכי של תינוקות. אני כועסת את כעסם של הקטנטנים על הבחירה בשיטות כאלה ללימוד הירדמות עצמאית. אני זועמת ואפילו מזלזלת, באנשי מקצוע שמנחים הורים לנהוג כך עם תינוקות בני חודשים ספורים, בלי לחשוב פעמיים. אני דואגת מאוד, מהקלות שבה מכנים "שיטה" את הרעיון הפשוט בעל המחיר החמור - לעזוב תינוק בוכה בחדרו החשוך לבד, כדי ש"ילמד" להירדם בעצמו.

מדובר ב"פטנט" שילמד ילד לנתק תלות בין ההורה לשינה. ההגיון מאחוריו הוא שאם עד עכשיו תינוק היה נרדם אך ורק בידיים של אמא, אז כדי להכחיד את ההרגל הרע הזה יהיה עליה להניח אותו במיטתו בעודו ער, ולצאת מהחדר גם אם בוכה את נשמתו. ככה מתחילים את התהליך וככה גם מסיימים אותו. ממש תהליך למידה איכותי ועמוק. האמא, על פי ה"שיטה" הגאונית, רשאית להיכנס לחדר לליטוף קצר כל 5 דקות אם התינוק לא הפסיק לבכות קודם לכן. אם זה לא עובד לה, היא צריכה לצאת ליותר זמן. תדירות כניסותיה לחדר תפחת עד שלא יהיה בה צורך. בסוך זה עובד. ולא אחרי הרבה זמן. אבל אחרי המון צלקות נפשיות לשני הצדדים.

אני מבינה את הרציונל שברעיון הזה, כי אני בעצמי יועצת שינה. ההיגיון הוא להכחיד את התלות של התינוק באמו למטרת הירדמות. מטרה חשובה. אבל הדרך אליה מעצבנת אותי.

לא ברור לי למה תומכי השיטה מהללים את זה שהיא עובדת. ברור שהיא עובדת! זאת בדיוק הבעיה איתה - שהיא עובדת כה חזק ומהר שזה מדליק עשרות נורות אדומות. אתם לא רואים?

ככה זה פועל : התינוק מבין שאין לו מושיע (צודק), אז הוא מפסיק לבכות אחרי שהתחנן למענה ולא קיבל אותו. עד שהבין את התובנה הזו הוא כבר הספיק לחשוב שהוא ננטש לעלמי עד, ושהעולם הזה הוא מקום לא אמין. הוא לא שותק כי הוא מצליח למצוא מרגוע בעצמו אלא כי הוא פשוט מתייאש ומת מפחד. הוא הולך לישון עצוב, מפוחד, כועס, בודד. תגידו לי, זאת נשמעת לכם דרך ללמד לישון? או ללמד דבר כלשהו אחר? ככה תינוק ילמד לאהוב את הלילה? ככה הייתם רוצים שיסכם את יומו?

האם באמת כלו כל הקיצין לפני שבוחרים לצאת מהחדר ולנטוש את העולל לדקות שבעיניו הן נצח?

אם שאולים אותי - לא כל מטרה מקדשת את אמצעיה, ובטח לא כשאנו עוסקים בנפש רכה.

מקומן של יועצות שינה ונשות מקצוע לחנך הורים להבין את זה. גם אם הם עייפים מאוד והשיטה מפתה אותם כי תוצאותיה מהירות.

למה הדבר דומה?

מספרים שתינוקות בבתי יתומים לא בוכים כי הם לומדים שאין הורה זמין שייגש אליהם, ועד שמישהו מגיע אליהם חולף זמן רב. הם מצאו את הבכי כלא יעיל אז ויתרו עליו. השקט ששורר שם, רבותיי, הוא לא הד של נחת, אלא שתיקה רועמת. אז למה כשזה קורה בבית מיוזמת ההורים זה בסדר? כי קוראים לזה "שיטה"? כי מאחוריה עומדת יועצת שלמדה יומיים וגבתה 2000 ש"ח כדי להורות לכם לנטוש את הילד? בגלל השיטה הזו רבים חושבים שייעוץ שינה משמעו לאמן ילד לבכות לבדו עד שהוא נרדם. סליחה, זאת לא העבודה שלי.

אגב, אם בחינוך עסקינן - גם מכות עבדו פעם. הן יצרו שקט תעשייתי להורים. היום שיטות חינוך כאלה לא מקובלות כי השכילו להבין את תוצאותיהן על נפש הילד.

הוגה ה"שיטה" במקור וכותב הספר "Solve Your Child's Sleep Problems" הוא ד"ר ריצ'רד פרבר. על שמו קרויות שיטות ההרדמה עם בכי בשם הגנרי "פרברייזינג". שנים אחרי שנכתב ספרו המפורסם, הוא הוציא לו תיקון והסביר שלמעשה לא הבינו את דבריו נכון ועשו בהם שימוש לא מבוקר. ד"ר פרבר מעיד שגישתו רכה וגמישה בהרבה מכפי שאנשים חושבים.

אז בואו נדייק.

אם כבר בחרתם בהתעלמות מבכי ודאו שאתם עושים זאת נכון, במינון, ולא בגיל שבו עשויה להתפתח חרדת נטישה. אם אתם שואלים אותי - עדיף לא לפני גיל שנה.

שנת החיים הראשונה היא שנה שבה רוכש תינוק את אמונו בעולם בעקבות החוויות שהוא צובר. להתרחשויות בשנה זו יש השפעה רבה על דפוסי ההתקשרות שירקם בינו לבין ההורים. האופן שבו יקבל התינוק מענה לצרכיו יכריע את רמת הביטחון הפנימי שיתגבש אצלו. על כן חשוב מאוד לתת מענה מדוייק לצורך (אגב, זה שונה מלתת מענה להרגל. את זה אנחנו לא מעודדים. אבל לצרכים בוודאי שכן. גם אם זה לא נוח להורים).

הניחו רגע להגיון בצד. תחשבו על הטבע. בשיטה המדוברת יש משהו שנוגד כל טבע אנושי. אימהות בוכות מעבר לדלת וסופרות את הדקות עד ש"יאושר" להן על פי ההוראות להיכנס לחדר ולנחם את התינוק הבוכה. זה גורם להן להרגיש מפלצות. הן נדרשות לכבות דחף פנימי טבעי וטהור - לתת מענה לצאצא שלהן. לפחות להיות לידו, לתת לו ביטחון. לאו דווקא לציית לרצונו המדוייק, אבל לא לברוח לו.

אבל הן לא עושות זאת. באופן פרדוקסלי הן בוחרות להקשיב בעצתו של זר שאמר לעשות כך, או קראו על זה בספר שבו הובטח שבסוף ליל המירורים הזה יהיה שקט. אז הן עייפות ומבולבלות, וברגע הזה נתקלו בהוראה הלא מקצועית לנטוש.

תראו לי יונק נוסף בטבע שמשאיר את גוריו ליילל לבקשת עזרה. אין כזה לדעתי. תמיד תראו את הנקבה הבוגרת ניגשת לצאצא שבמצוקה. היא לא תמיד תצליח להרגיע אותו, במיוחד אם היא רוצה לאמן אותו לעצמאות, אבל היא לא תנטוש אותו כשהוא לומד לעשות זאת.

השלכות דומות עשויות להיות לשיטת ההרדמה שאני מגנה, והן יכולות להיות בלתי נראות לעין ולרוב להופיע רק בטווח הרחוק.

אימהות מספרות ברשת על ילד שנתלה עליהן לפני הכניסה למיטה מחשש שיעזבו אותו. קראתי תיאורי מקרה על ילדים שנרדמו בישיבה כשידיהם אוחזות בעמודי המיטה כמתחננים למושיע, הופעתם של מאבקי כוח בגיל צעיר מדי, חרדות ואדישות - סימנים שעשויים להיות קשורים בחוויית נטישה. מספרת אמא ישראלית ברשת: "...אחרי הלילה הראשון בשיטה, הילד פתאום... הפסיק להיאבק בהחתלות כשאמרתי לו לא לזוז. לדעתי, הוא התחיל לפחד ממני".

בגלל הבעיתיות שב- CIO, אני מגבילה את השימוש בה אך ורק למקרי קיצון, והייתי רוצה שגם אתם תעשו זאת. אלה מקרים שמצריכים פתרון מהיר וחד כי החלופה לזה היא פגיעה מסוג אחר בילד.

למשל, כשמצבו הנפשי של ההורה מעורער, ובעקבות כך גם התינוק בסיכון כי הוא עשוי לפגוע בו.

בכל מקרה אחר עדיף לנקוט בשיטות אחרות שנותנות מענה לצרכים של ההורה ושל הילד כאחד. גם הן עשויות לעורר בכי, ואין עם זה בעיה. יש בעיה עם מה שעושים עם הבכי הזה. נטיהש היא לא בבית ספרנו.

חשוב להבין שלמידה איכותית היא תהליך, גם בשינה, וכיאה לתהליך - הוא יכול להתפרש על ימים ספורים או שבועות. כשמשהו עובד כמו קסם עלינו לחשוד בו משום שהוא כנראה כל כך חריף, שתוצאותיו ניכרות מיד.

אם אתם רוצים ללמד ילד/תינוק לישון עצמאית ובמקביל לשמור על נפשו ועל יחסיו איתכם - בחרו אחרת. העדיפו הדרגה. תקראו, תתייעצו עם אשת מקצוע אחראית שמבינה בגיל הרך. תפעילו שיקול דעת, תקשיבו לבטן. כל זה - לצד הצבת גבולות ברורה ושתואמת לגיל. גמילות למיניהן עשו בהדרגה, ולא בין לילה. ככה לא מלמדים שום דבר אלא יוצרים טרגדיה בחווייה של העולל. אל תיבהלו מבכי, אבל בהחלט תקשיבו לו והגיבו לו.

יש דרכים רבות ללמד ילדים לישון טוב, והן עובדות אפילו טוב יותר מזו המחרידה, כי הן מביאות לתוצאות שנשארות לטווח ארוך, משפרות את היחסים, ומעודדות עצמאות וביטחון עצמי. המשימה צריכה להיות פענוח סיבת הבכי, ומתן מענה לו עם גבולות חינוכיים.

אני מוכרחה לומר שאנשי מקצוע רבים חלוקים לגבי השימוש בשיטה שאותה ביקרתי כאן. יהיו שלא יסכימו איתי ויגידו שאני מגזימה בהתייחסות לנושא הנטישה.

ובאמת אם תקראו על זה, תראו שיש מחקרים שהוכיחו שאין נזק נוירולוגי/ התפתחותי חריג לילד, בעוד אחרים מצביעים על נזק מסוג אחר.

קשה להוכיח שחור על גבי לבן את ההשלכות. זה תלוי איך מגדירים "נזק".

כמו בכל תחום - לכל מחקר יש מחקר נגד, ולכל נושא, בטח בחינוך, אין אמת אחת. אבל יש היגיון בריא ואחריות מקצועית. אני מזמינה להשתמש גם בהם בשיקול דעת.

בכל אופן לפני שאתם בוחרים באסטרטגיה כלשהי להרדמת התינוק, אני מבקשת מכם להטיל בה ספק סביר. התייעצו עם יותר מאדם אחד לגביה והקשיבו לרחשי לבכם. אם יש לכם יועצת שינה- שתפו אותה לאורך כל הדרך בהתלבטויות. תעבדו ביחד. אתם לא חייבים לעשות את מה שהיא אומרת. היא הרי רק מייעצת. קחו אחריות על הפעולות כי מדובר בילד שלכם.

בחרו באחריות את הפתרון שמתאים לכם ביותר. וזכרו, אם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי, זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על כך מספיק את הדעת.