מה הקשר בין אופי היחסים לבין הקושי של התינוק שלכם לישון? חשבתם שרק אצלכם הערב הוא סיוט, ההשכבות בערב הן רומן שלא נגמר, והלילות לבנים? בואו נדבר קצת על הקושי הזה, ועל כמה פרמטרים שמשפיעים עליו ושפחות שמים אליהם לב. אולי אפילו תמצאו את עצמכם תופרים פתרון מקורי לבעיות השינה בביתכם בעקבות הכתבה.
זוהי אחת הכתבות שלי , שהתפרסמו במדור המשפחה של עיתון "הארץ", בפינה שלי "הִרהוׂרים וילדים".
המעבר לשנת הלילה הוא זמן קשה בבתים רבים. למה?
"כבר שנה שהערב אצלנו הוא סיוט. אשתי ואני מתחילים להילחץ כשהשמש שוקעת כי אנחנו יודעים מה מצפה לנו בערב ובלילה עם הילדים", אומר אב לשני בנים שכבר איבד תקווה להשכיב אותם לישון בלי מלחמות. הורה אחר מספר באחת הפגישות בייעוץ שינה: "לפעמים אני מעדיף כבר להישאר במשרד עד מאוחר, כדי שאשתי תנהל את המקלחות וההרדמות לבדה. אין לי כוח לקרנבל הזה". חשבתם שרק אצלכם המעבר לשינה עובר דרך שבעה מדורי גיהנום? לא סתם בשנים האחרונות חנויות הספרים מלאות במדריכים בסגנון "השיטה ללמד ילד להירדם לבד". זה כי יש מצוקה סביב הנושא הזה, ועודף מידע שרק מבלבל הורים עייפים.
חלק ניכר מהבלבול שקיים בהורות המודרנית בכלל, מורגש גם בלילות. למעשה, שינה היא רק עוד אחד מהחלקים ביממה שבהם הורים מרגישים אבודים, והוא לא היחיד. מה שמעצים את הקושי והופך אותו לבלתי נסבל הוא העייפות כמובן. סיימתם יום עבודה ארוך, שאולי אפילו לא לגמרי נגמר כי יש עוד כמה מיילים לעבור עליהם מהבית, נתקעתם בפקקים, מילאתם מליון מטלות סביב הילדים והבית - וסופסוף נגמר היום. אתם מחכים כבר להרים רגליים על הספה, לעצום עיניים ולישר את הגב. אבל במקום זה, דווקא כשאתם כל כך מותשים - נדרש מכם לגייס אנרגיות מאיפה שאין, כדי לתפעל את הערב. משמרת שנייה מתחילה ואי אפשר להתחמק ממנה. להורים שיש להם יותר מילד אחד, לרוב זה קשה שבעתיים כי ערב הוא גם זמן מצוין למריבות בין אחים, ולמי יש כוח להפריד או לגשר ביניהם בשעה כזו?
אחרי שסיימתם להתווכח על צחצוח השיניים, האמבטיה, ארוחת הערב - הנה הם כבר במיטות, ואז זה מתחיל: "יש לי פיפי"/ "אני צמאה"/ "אני פוחדת לישון לבד". בוכים, מותחים את הלילה, זורקים את המוצץ מהלול, נעמדים ומתחילים לקשקש, והסבלנות פוקעת. ואם יש תינוק ממש ממש צעיר ולא רגוע בתמונה, וההורים באמת רוצים לעזור לו להירדם בעצמו אבל לא יודעים איך - יש גם תסכול וחוסר אונים סביב השאלה- איך עוזרים לו
אז למה המעבר לשינה, ובכלל הערב כולו, הוא זמן קשה בכל כך הרבה בתים?
צריך להבין שמדובר בעצם סוג של פרידה.
חשבו על זה רגע - זהו סוף של יום,פרידה מהאור, מהצעצועים ומההורים. כל זה אמנם זמני אבל זה סוג של סיום והתחלה של פרק זמן חדש - לילה. חשוך בו וקצת בודד.
חלק מהילדים עשויים לחוות זאת כמעבר קשה, במיוחד ילדים שבאופן כללי קשה להם עם מעברים. עבורנו, המבוגרים, הניתוק הזה הוא דווקא מבורך ואנחנו אפילו רוצים להגיע ללילה כדי לתת מנוחה לגוף ולנפש. לנו זה ברור שבעוד שעות ספורות השמש תזרח ויתחיל יום חדש אז אנחנו לא נחלצים מכיבוי האורות הזה. אבל לילדים בגיל הרך אין תפיסת זמן כמו שלנו, והחוויה כולה נתפסת בעיני חלקם כמרתיעה.
זו אחת הסיבות לקושי להירדם לבד, או להירדם בכלל. זוהי לא ממש מצוקה, אלא פשוט קושי. תסכול שהוא חלק מההתפתחות, ושמהווה אתגר להורים. אחרי שמבינים מה מקורו - צריך להבין גם איך נכון להתנהל איתו.
היקשרות בטוחה
נמצא שקשר בריא של התינוק עם דמות המטפל העיקרי שלו, מפחית את החרדה מהפרידה שבלילה, כמו מעוד מצבי לחץ אחרים. בשנה הראשונה לחייו מכיר הילד את העולם דרך המטפל העיקרי (לרוב זו האם לפחות בהתחלה). הדמות הזאת היא למעשה סוכנת החיברות הראשונה שלו. היא מזינה אותו, ממלאה את צרכיו הפיזיולוגיים והרגשיים ולכן היא כה משמעותית עבורו.
דמות/הורה שיתן מענה מהיר לרעב של תינוק, שתדאג להשכיב אותו לישון בזמן הנכון ותגיב נכונה לכל צרכיו - תביא אותו לפחות מצבי מצוקה וליותר חוויות חיוביות שיתווכו לו את העולם כמקום אמין ובטוח. זה יגרום לו להיות פחות חרד ויותר רגוע באופן כללי. אגב, שימוש ב"שפת התינוקות" מאוד יכול לעזור בזה בחודשים הראשונים לחיו של תינוק. כשהורה יודע ממש איך לפענח בכי של תינוק, לקרוא את שפת גופו, וגם מכיר כלים לשימוש בזמן הנכון - אז כל האינטראקציה שינהם הופכת להרבה פחות לחוצה מכפי שיכולה הייתה להיות ללא הידע הזה.
הערה: כדי ליצור מערכת הִתקָשרות בטוחה לא די במילוי הצרכים ההישרדותיים הללו (אוכל, שינה, טמפרטורה, היענות לכאב). חשוב אף יותר למלא את הצרכים הרגשיים וחברתיים. בהיעדר מתן אהבה, הגנה והכלה - ילד יחווה את העולם כמקום מסוכן, אפילו בלי קיומו של איום ממשי.
חשיבות המגע והתמיכה הרגשית
בשנים 1957-1963 ערך הפסיכולוג הארי הארלו סדרת ניסויים מעניינת. באחד מהם הופרדו קופים מאמם הביולוגית ובמקומה הציבו לפניהם שתי בובות המייצגות שני סוגים של מענה לצורך. "אֵם התיל" היא דמות שהייתה עשויה מחוטי תיל וסיפקה לקוף חלב בלבד (תזונה = צורך השרדותי). "אם המגבת" הייתה דמות רכה ונעימה, שלא סיפקה דבר מלבד האפשרות להתרפק עליה כמגן מנחם (זה בעצם היווה חיקוי למענה חברתי = צורך רגשי).
תוצאות:
כשהקופים היו רעבים, הם ניגשו לאם התיל שמספקת חלב. לא מפתיע. אבל מה שמפתיע הוא שבשאר הזמן, כשלא היו רעבים מאוד - הם העדיפו לבלות בהתרפקות על הדמות הרכה, על אף שלא הציעה דבר לכאורה חוץ מאשר את עצמה.
במצבי לחץ נצמדו הקופים לאם המגבת שהסבה להם ביטחון רק מעצם היותה (כל הניסויים האלה אגב היו נתונים לביקורת קשה בגלל שבוצעו על בעלי חיים, על אף שתרמו רבות למחקר. אכן ניתן להרגיש את הפרדוקס האתי בעת הצפייה בוידאו של הניסוי).
מסקנות:
היו גם ניסויים המקדימים לניסוי הזה. ועוד אחריו שהמשיכו לחקור את העניין. כולם הביאו למסקנות חשובות שתרמו לפסיכולוגיה ההתפתחותית בניתוח קשר אֵם-תינוק.
אחת מהלמידות היא שמגע רך, מתן אהבה ומענה לצורך חברתי-רגשי מאפשרים לילד לגדול עם יותר ביטחון, בפחות חרדה ועם יותר מסוגלות להתמודד עם מצבי לחץ.
הארי חיזק בניסוייו את "תיאוריית ההתקשרות הבטוחה" של ג'ון בולבי, פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר, מייסד התיאוריה שמסבירה את חשיבות הקשר האנושי.
לפיה, אם מבוגר המטפל בתינוק הוא זמין, רגיש ומגיב בהתאם לסימנים שמשדר העולל, אזי רמות החרדה שלו יווסתו. בזכות כך הוא יחוש רגוע יותר באופן כללי, ובטח במצבים קשים.
(לתאום סדנת "שפת התינוקות" שמלמדת זיהוי צרכים החל מהלידה - השאירו לי פרטים כאן. אפשר לבצע זאת אונליין בקלות, במפגש וידאו אישי אחד ארוך בו תלמדו הכל).
ואיך כל זה קשור לשינה?
כשילד זוכה להתקָשרות בטוחה עם הדמות העיקרית שמטפלת בו - הפרידה בלילה עשויה להיראות פחות מאיימת עבורו כי יהיה לו בסיס בטוח שיאפשר לו לחקור את הסביבה, לפתח עצמאות ולא לחוש מאוים כשאמו מתרחקת. ילד כזה יהיה פחות דרוך, חשדן או חרד, ביום ובלילה.
מכאן גם נולדה הגישה המאוזנת שלי לתחום ייעוצי השינה. אני מתנגדת לנטישת תינוק בוכה בחדר כאסטרטגיית למידה לשינה עצמאית. אני בעד מתן מענה לצורך (לא להרגל אגב, יש הבדל), וזאת לצד הצבגת גבולות שתואמת גיל.
דבר נוסף שמפריע לשינה רגועה הוא שגרת ערב מלחיצה.
כדאי להפוך את זמן הערב בבית לכיפי ומרגיע אם מנהלים אותו נכון, למרות השגרה המעיקה וקוצר הזמן. הערב בהרבה משפחות הוא כמו סיר לחץ שמורכב מכל מה שעבר כל בן משפחה עד לאותה השעה. העייפות רק מוסיפה לכל זה, וכל מבט בשעון מזכיר לנו שעלינו להספיק יותר. לטירוף הזה הרבה פעמים מצטרף הצורך להשלים חסכים ב"זמן אמא" או "זמן אבא". לא רק לילד יש כזה צורך, אלא לפעמים גם להורה. אמא שמגיעה מאוחר הביתה, בלי לשים לב עלולה להתחיל לבלות עם הילד בזמן ההשכבה כדי להשלים את החסר. אבל אז קשה לשים לזה גבול ולהשכיב לישון. כשההשכבה מתעכבת נוצרת גם עייפות יתר, וזה בלאגן שקשה לצאת ממנו.
מסיבות אלה ועוד רבות אחרות שלא הרחבתי עליהן כאן, המעבר למצב שינה הוא קשה בבתים רבים, אבל אין זה אומר שכך זה גם מוכרח להישאר.
מה הפתרונות?
בהתאם למקור הבעיה מלבישים פתרון ומסדרים את ההרגלים מחדש. בהדרכות שינה מאתרים את הסיבות לקושי בכל בית, מחדדים אותן ותופרים טיפול מתאים. לרוב, מה שהכי קשה להורים הוא זיקוק הסיבה, ובצדק, כי זה אכן מבלבל במיוחד כשאתם כבר טרוטי עיניים.
וגם כשכבר מצאתם את הסיבה - לא תמיד יש בידכם פתרון ישים. ואם יש- לא בטוחים כמה הוא מתאים לילד הספציפי שלכם. הבילבול הזה משאיר את המצוקה בהינה.
הכתבה הזו מזמינה אתכם ליצור שינוי, שראשיתו במודעות ובפרשנות נכונה של המצב. קחו אוויר, זרקו את רגשות האשם או תחושת הכישלון מהחלון, וזכרו שצרתכם היא כנראה צרת רבים אחרים וטובים. ועכשיו, בראש צלול יותר, הרהרו בנושא וחשבו מה בכוחכם לשנות. פנו לעזרה מקצועית אם זקוקים לה, ועדיף מוקדם, למען שפיות בני הבית. פעלו מתוך בחירה, וזכרו שאם עד עכשיו פעלתם על טייס אוטומטי זה לא כי אתם לא יכולים אחרת, אלא כי לא נתתם על זה מספיק את הדעת.
